מערכת שבתוןברכה לכל המשואר
הרב חיים דרוקמן
בתחילת הפרשה, מורה הקב"ה למשה לקרוא לישראל לתרום מרכושם להקמת המשכן: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב, וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ב ח).
על עניינה של התרומה כותב בעל חידושי הרי"ם (תחילת פרשת תרומה): "עניין התרומה – הוא הראשית שנותן ברכה לכל המשואר". באופן פשוט היינו חושבים, שהתרומה הניתנת מתקדשת, ושאר הרכוש שנשאר אצל התורמים נותר בגדר: "חול". מלמדנו בעל חידושי הרי"ם, שהתרומה נותנת ערך גם לכל הנשאר, ומבררת שגם הוא קודש!
ב"שפת אמת" (תרומה, תר"ם) מובאת הרחבה לדבריו: "על ידי הפרשת התרומה קודש לד', חל שם שמים וקדושה על כל הנשאר. וכמו כן בכלל שנתעלו אלה המעשים במשכן, ועל ידי תרומה זו יחול שם שמים על כל הנשאר" – עם ישראל, בתרומה למשכן ובעבודה בו, נותן את הערך האמתי למציאות כולה.
עילוי המציאות
המילה: "תרומה" מכילה משמעות נוספת – הרמה. ואכן, בנתינת התרומה אנו מרוממים את המציאות כולה. דרך התרומה המובאת מכל רבדי המציאות – מהדומם, מהצומח ומהחי – אנו מרוממים את המציאות הגשמית, בכך שאנו משתמשים בה לדברים שבקדושה. הדומם, הצומח והחי נבראו מתוך מגמה שהאדם יעלה ויקדש אותם, שעל ידו הם ישמשו לתכליתם האמתית – לקדושה.
בהכרתנו בתכליתה של המציאות אנו מגלים את ערכה האמתי, ועל ידי נתינת התרומה אנו מחברים את המציאות לערכה, ומקדשים אותה. הקדוש ברוך הוא הנחיל לעם ישראל את הכוח לרומם ולקדש את המציאות הגשמית, את העולם הזה, את החיים כולם.
אומרים חז"ל במדרש (שמות רבה לה, א), שהעולם לא היה ראוי לזהב ולארזים. הסיבה שהם בכל זאת נבראו, היא: "בשביל המשכן ובשביל בית המקדש". משמעות הדבר היא, שאין לבריאה זכות קיום עצמאית, אלא כל מטרת בריאתה היא לשמש כלי לקודש, ותפקיד האדם הוא להשתמש בבריאה כולה, ולגלות דרכה קדושה בעולם.
נאמר במסכת "אבות" (ו, יא): "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו – לא ברא אלא לכבודו", מסביר הרב זצ"ל (עין אי"ה, ברכות ח"א ה, קב), שכבודו של ד' הוא, כאשר המציאות כולה מגיעה לשלמותה האמתית במימוש התכלית לשמה היא נוצרה – החיבור לקודש. ממילא, כשהבריאה כולה משמשת לקדושה – זהו כבוד ד'.
"ויתן לך א־לוהותו"
על ברכת יצחק ליעקב: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ־לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (בראשית כז, כח), מובא במדרש (בראשית רבה סו, ג): "ויתן לך אלהותא ( א־לוהותו)", מברר ה"שפת אמת" (תולדות, תרנח): "פירוש: להיות איש ישראל מקבל א־לוהות מכל הדברים – 'מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ' – כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא – לכבודו ברא. והברכה – שימצא אדם א־לוהותו יתברך שמו בכל מקום". האדם יכול לפגוש את ד' בכל מקום, דרך כל נברא, כיון שהבריאה כולה היא גילוי א־לוהי – "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" ו"לית אתר פנוי מניה".
ממשיך ה"שפת אמת" ומסביר שהדרך להגיע לכך היא באמצעות התורה, אשר מצוותיה פרוסות על פני כל תחומי החיים. באופן זה ניתן להגיע למפגש עם הקודש בכל פרט מפרטי המציאות העולמית, לגלות את ד' בכל תחומי החיים הארציים ולקדשם.
על הפסוק (בראשית ב, ג): "…כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱ־לֹהִים לַעֲשׂוֹת", יש לשאול – מדוע כתוב: "לעשות" בלשון עתיד? – לכאורה היה נכון לכתוב בלשון עבר: "אשר ברא א־לוהים ועשה"! אומרים על כך חז"ל (תנחומא בראשית, יז): "'אֲשֶׁר בָּרָא אֱ־לֹהִים לַעֲשׂוֹת' – זה בית המקדש העתיד להיות". ד' ברא את העולם בצורה חסרה – כדי שלנו יהיה מה "לעשות" בעולם. והתמצות של המוטל עלינו לעשות, הוא: "בית המקדש העתיד להיות" – הפיכת הבריאה כולה למקדש, באופן שהמציאות כולה תשמש לקודש.
אנו כמהים לבנין בית המקדש השלישי. אף שכוונתנו היא בוודאי לבית המקדש שייבנה בהר הבית בירושלים, יש לכך משמעות רחבה יותר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – כל אחד ואחד צריך לבנות את בית המקדש הפרטי שלו, לקדש את המציאות בעבודת ד' האישית שלו.
כך כותב המלבי"ם: "שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לד' ומעון לשכינת עוזו. ובאופן זה – כן תעשו לדורות: שכל אחד יבנה מקדש בחדרי לבבו, ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לד', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת" – הכוונה היא למסירות נפש בחיים: הכוונת כל החיים שלנו לקדושה. כל אחד מאתנו צריך להיות מעין כוהן גדול העובד את עבודת ד' במקדש חייו.
עלינו להשתדל שכל מעשינו יהיו לשם שמים, שכל תחומי החיים יהיו קשורים לקדושה. זהו התפקיד הגדול המוטל עלינו – להפוך את הבריאה כולה למקדש!
(תרומה תשעו)
