הרב חגי לונדין
בתרבות המערבית קיימת הערכה רבה לספרות בכלל וספרות הפרוזה בפרט. הנחת המוצא היא כי כתיבה ספרותית מעידה על השכלה ורגישות ועל כן כל ביטוי ספרותי, איזה שיהיה, הינו ראוי ומשובח. בכתבי הרב קוק אנו מוצאים יחס מורכב יותר כלפי הספרות. בהקדמת פירושו לשיר השירים כותב הרב קוק כך: "הַסִּפְרוּת, צִיּוּרָהּ וְחִטּוּבָהּ, עוֹמְדִים לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָרוּחָנִיִּים, הַמֻּטְבָּעִים בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית. וְכָל זְמַן שֶׁחָסֵר גַּם שִׂרְטוּט אֶחָד הַגָּנוּז בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ, שֶׁלֹּא יָצָא אֶל הַפֹּעַל, עוֹד יֵשׁ חוֹבָה עַל עֲבוֹדַת הָאָמָּנוּת לְהוֹצִיאוֹ". רוצה לומר, תפקידה של הספרות, אליבא דהרב קוק, על התיאורים שבה ועל סגנונה המלוטש, הוא להוציא מן הכוח אל הפועל את הממד הפנימי המצוי בנפשו של האדם. כל עוד קיימת זווית רוחנית, ולו אחת, שטרם באה לידי ביטוי בספרות – עדיין לא נשלמה המלאכה. יחד עם זאת "מוּבָן הַדָּבָר, שֶׁרַק אֶת אוֹתָם הָאוֹצָרוֹת, שֶׁבְּהִפָּתְחָם מְבַסְּמִים הֵם אֶת אֲוִיר הַמְּצִיאוּת, טוֹב וְיָפֶה לְפַתֵּחַ… אָמְנָם אוֹתָם הַדְּבָרִים הַגְּנוּזִים, שֶׁקְּבוּרָתָם הִיא בִּעוּרָם, לָהֶם מְתֻקֶּנֶת הַיָּתֵד שֶׁעַל אֲזֵנֵינוּ לַחְפֹּר וּלְכַסּוֹת. וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּיתֵדוֹ לִפְעֻלָּה הָפְכִּית, לְמַעַן הַרְבּוֹת בָּאְשָׁה" (שם). כלומר, לא כל ביטוי ספרותי צריך להיכתב. על הסופר מוטלת החובה לכסות את מחשבותיו הפסולות ולא לחשוף אותן לאור בכתיבתו. מובן שכתיבה ספרותית מעין זו דורשת אישיות טהורה ומאמץ נפשי גדול. ספרות העוסקת בתחום הרומנטי, למשל, זוקקת זהירות כפליים כפי שכותב שם הרב קוק: "זַעֲזוּעֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁמִּצַּד רִגְשֵׁי הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית, שֶׁנּוֹטֶלֶת חֵלֶק גָּדוֹל בַּמְּצִיאוּת, בַּמּוּסָר וּבַחַיִּים, הֵם רְאוּיִים לְהִתְפָּרֵשׁ עַל יְדֵי הַסִּפְרוּת בְּכָל הַצְּדָדִים שֶׁבָּהֶם הִיא מוֹצִיאָה אֶל הַפֹּעַל אֶת הַגְּנוּזוֹת, אֲבָל בִּשְׁמִירָה הַיּוֹתֵר מְעֻלָּה מִנְּטִיָּה לְצַד הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּאֵלֶּה הָרְגָשׁוֹת, שֶׁמְּהַפֵּךְ אוֹתָם מִטָּהֳרָה טִבְעִית לְטֻמְאָה מְנֻוֶּלֶת. רַק אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ רְאוּיִים לִהְיוֹת שָׂרֵי קֹדֶשׁ". במילים פשוטות יותר: הרגשות העדינים המתעוררים מתוך האהבה הרומנטית, ראויים לבוא לידי ביטוי בספרות, אולם רק בתנאי שהם אינם מובילים את האדם למחוזות אפלים וטמאים, רק סופרים בעלי מוסר ("אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ") יכולים לבטא רעיונות רגישים ללא גלישה לחוסר צניעות. נקודה למחשבה.
(ויקהל פקודי תשעב)