אחי

מדוע אסור לקחת ריבית? שאלה זו גוברת והולכת מסיבות רבות. רשאית, אנחנו מבינים היום שגם לכסף יש מחיר. בשל כך, לא ברור מפני מה מותר לאדם לקנות תפוחים ולמכור אותם במחיר יקר יותר (גם זה עם הגבלות), ואילו כאשר מדובר בכסף אסור לאדם "למכור" את הכסף שלו ולקבל מאוחר יותר סכום גבוה יותר.

למעלה מכך, התורה מתירה, ואפילו מצווה לדעת הרמב"ם, "לנכרי תשיך", לאמור: אין היא רואה פגם מוסרי בלקיחת ריבית, שהלוא גזל גוי אסור מבחינה הלכתית, ולפיכך לא ניתן לראות בריבית גזל. לא זו בלבד, אלא שהעובדה שהמבול אירע הרבה-הרבה לפני מתן תורה, וסיבתו כתובה במפורש "כי מלאה הארץ חמס מפניהם", מלמדת לדעת רמב"ן וראשונים רבים שיש מוסר בסיסי שאסור לפגוע בו, גם כשמדובר על מי שאינו בן ברית.

משנתו של ספר החינוך בסוגיה זו בנויה משלושה רבדים: איסור הריבית עצמו נובע מהתביעה לשוויון: "…משרשי המצוה, כי הא-ל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציווה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו, מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית…" (מצווה סח);

התורה עצמה לא אסרה את כל אפשרויות הריבית, אלא רק את המקרה הקלאסי, בשל דרכה לעסוק בעיקרון הכללי ולא בפרטים: "ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לווה למלווה, והעניין הוא לפי שהתורה תבחר ברוב לעולם ותניח הפרטים, על כן תזהיר ללווה ומלווה כי כן דרכו של עולם…".

ואף על פי כן: "…ראוי לכל בעל נפש להתרחק מכל ענין שיש בו הערמת ריבית, בכל כוחו. וכל המחזר ומבקש צדדים ליטול ריבית מישראל סופו מתרושש". בין דבריו מסתתרת תשומת לב מיוחדת ללשון התורה: עשר פעמים (!) מופיעות הטיות שונות של המילה "אחיך", וזה שורש הדין של ריבית: אחים מסייעים אחד לשני, ולא לוקחים ריבית, על אף ההפסד הכספי של מחיר הכסף.

אנו זקוקים למשמעות דברי התורה בעת הזו הרבה מעבר לסוגיית הריבית. דווקא בעידן שבו אחד קורא לשני "אחי" או "אחותי"; דווקא בעידן שנשמעות קריאות רבות של "אחים אנחנו"; דווקא בתקופה שאנו למדים על בשרינו את המחיר הכבד של ההתייחסות בניכור ובזרות – התורה מלמדת אותנו כי אין משמעות של ממש למילים אם אנחנו לא מממשים את הדברים בפועל. המבקש להעצים את תחושת האחווה מחויב לא להסתפק בהצהרות, כי אם גם לבטא את הדברים בפועל, גם אם הדבר גובה ממנו מחיר. אם לא כן – אפשר שמתגלה כי הקריאה לאחדות היא מניפולציה, שבסופו של דבר מביאה לידי קרע גדול יותר.

התורה עוסקת במשמעות הממוניות של האחווה. מדבריה ניתן ללמוד הרחבה גדולה יותר. רבים מדברים על אחווה ואחדות, אולם יש להם תנאי "קטן": שהאחדות תהיה סביב העמדות שלהם בלבד. זו אינה אחווה. אחווה אמיתית מאפשרת גם לא לקבל האחד את עמדות השני; אחווה אמיתית גם בתביעות הדדיות;

אחווה אמיתית מתבטאת בהתחשבות, ובניסיון להגיע להסכמה, בניגוד לחתירה המתמדת להכרעה; אחווה אמיתית מפנה מקום גם לתפיסות אחרות, ואינה מבקשת לרמוס ולדרוס אותן; אחווה אמיתית מתייחסת באמון לאח השני, ולא מטיחה בו כל העת כי מניעיו ההרסניים מוסתרים; ועוד עניינים רבים אחרים.

המבחן העצמי הוא פשוט ביותר: מה אנחנו מוכנים לשאת בתוך המשפחה האישית והפרטית שלנו בשל היותנו שייכים לה, על אף ההבדלים, הפערים, המחלוקות והפעולות? לעיתים אכן קורה שמשפחות מתפוררות בשל קרע נורא. אבל החסד הגדול, אפשרות התיקון, והצמיחה המשותפת קיימים כאשר יש כיסוי למילים "אחי" ו"אחותי".