תפוס כפי יכולתך

אחת התכונות החיוביות המאפיינות אנשים ששואפים להתקדם בחיים היא הרצון להצליח באופן שלם, ולא להסתפק במועט. המקסימליסט ידחוף את עצמו לפעול ביעילות ובחריצות על מנת להצליח ולבצע דברים גדולים. ברם, אורבת לו סכנה שהרצון להצליח בגדול יגרום לו לוותר על הישגים קטנים. המקסימליסט מחפש את השלמות, ולא פעם יימנע מלעשות דבר מה ביודעו שהתוצאה לא תהיה מושלמת. הנטייה למקסימליזם עלולה לייצר גם תופעה של דחיינות. המקסימליסט עלול לומר לעצמו: כרגע אינני יכול להקדיש את הזמן ותשומת הלב הדרושים כדי להגיע לתוצאות מושלמות, ועדיף שאמתין לשעת הכושר. שעת הכושר של המכסימליסט הדחיין עלולה שלא להגיע לעולם.
בפרשתנו משה מתחיל בהקצאת ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים… לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת…". רש"י מזכיר לנו שמשה ביצע בכך פעולה חלקית, שבאותה עת אף הייתה חסרת ערך, שכן ערי המקלט שקבע לא פעלו, כל עוד לא הוקצו ערי מקלט גם בארץ כנען. מה היה אפוא הרציונל של משה? עונה רש"י: "אמר משה: מצווה שאפשר לי לקיימה – אקיימנה".
משה רבנו בחר להימנע מחשבונות על התועלת שבמעשה, ואימץ את הסיסמה: "תפוס כפי יכולתך". אם אתה יודע שזהו מעשה חיובי – עשה אותו מיד, גם אם אינו מביא לתוצאה מושלמת. גישתו של משה להימנע מדחיינות מיותרת, עולה גם ממבצע אחר שביצע באחרית ימיו: המלחמה במדיין. משה יצא להילחם במדיין למרות שנאמר לו במפורש: "אחר תאסף אל עמך" (במדבר לא, ב). יכול היה משה לדחות את המלחמה ובכך גם את מותו, אולם שיטתו היא לבצע לאלתר את מה שמוטל עליו לעשות, וליישם את הכלל: "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא בא, ט).
בעל "החפץ חיים" יישם עיקרון זה לגבי בעיית הריכוז בתפילה. הוא נשאל מה יעשה אדם שהגיע לברכת "שים שלום" בתפילת העמידה, אחרי שבכל התפילה לא התרכז כלל. הוא השיב בסיפור על אישה שהרוח הפילה פרותיה, ועוברי אורח החלו לחטוף אותם לעצמם, והיא נותרה לעמוד כמשותקת, סופקת כפיה בחוסר אונים. עבר שם פיקח אחד ואמר לה: "אל תעמדי באוזלת יד, חטפי גם את כפי יכולתך, לפחות מה שתאספי יישאר בידייך". כך, אמר החפץ חיים, גם המתפלל שהלך לאיבוד בתפילה נטולת כוונה, יתפוס את הקטע האחרון שנותר לו, וישקיע בו את מרב הכוונה, ולא יאמר: התפילה הזו כבר אבודה.
בתחומים רבים בחיינו מהווה השאיפה לשלמות גורם משתק. אל השאיפה לשלמות מתלווה בדרך כלל תכנון רציונאלי הלוקח בחשבון את כל הבעיות והכשלים שעלולים להופיע, את הסיכויים והסיכונים ושיקולים נוספים שלא פעם מנטרלים כל יזמה, וגורמים לאמץ את העיקרון: "שב ואל תעשה עדיף". המקסימליזם המשתק יכול למנוע מאדם להתחיל בפעילות גופנית או בדיאטה, להימנע מלהצטרף לשיעור תורה או לפעילות התנדבותית, וזאת מחשש שלא יוכל להתמיד בהם ולבצעם בהצלחה מלאה.
לתופעה האמורה יש השלכות המתחברות ל-ט"ו באב שחל אתמול. ט"ו באב שנחקק בתודעה הישראלית בתור "יום האהבה", הוא לפי מקורותינו לא סתם יום אהבה, אלא יום הנישואין. ביום זה היו בנות ירושלים מחוללות בכרמים, "ומה היו אומרות: בחור… תן עיניך במשפחה" (משנה תענית ד, ח).
תופעת הרווקות המאוחרת שאנו עדים לה כיום, מורכבת מגורמים רבים, אך לא פעם היא קשורה בשאיפה לשלמות, המשתקת את יכולת ההחלטה החיובית. צעירים הפוגשים בני זוג בעלי פוטנציאל מתאים לבניית קשר זוגי טוב ובריא, נמנעים מלומר "כן" ולהתחתן, משום שהם מצפים לבן הזוג המושלם. חוסר הנכונות להסתפק בפחות מהגשמת כל הציפיות, גורם להמשיך בחיפושים ולדחות את הנישואין עוד ועוד. זיווגים בנוסח המחולות בכרמים אמנם אינם מתאימים לזמננו, אולם כדאי להקשיב לבנות ירושלים שהיו אומרות: "תן עיניך במשפחה", אל תתנו עיניים גדולות בכל הפרמטרים האפשריים, שכן אז תישארו כל החיים בשלב החיפוש.
אמנם תמיד כדאי לשקול כל החלטה בהגיון ובכובד ראש ולבדוק יתרונות וחסרונות, אולם חלק מהחשיבה ההגיונית הוא היכולת להתעלם מאלמנטים משתקים. לפעמים צריך לאמץ את העיקרון לפיו הזדמנות שבאה לידך – אל תחמיצנה, אף על פי שהיא לא מושלמת. לפעמים צריך לצאת לדרך גם כשההגעה ליעד נראית רחוקה, כי צעד אחד קטן יכול להוביל למסע ארוך ומופלא. צריך ללמוד משיטת משה רבנו – תפוס כפי יכולתך.
(ואתחנן תשעו)