כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

צרת רבים, אומר הפתגם,חצי נחמה. אולי. אך פתגם זה בוודאי אינו משקף את כל עולמה של מורשת ישראל. בתורת ישראל, נחמה אינה מתבטאת בצרתם של

לפני שנים אחדות שמעתי מיבי יעקב, איש ירושלים, את אחד השיעורים הטובים ביותר בתיאטרון החיים. שיעור שמוכר לכל במאי מתחיל. אם חלילה באמצע ההצגה עולה

אחד הקטעים הבולטים בפרשת הביכורים הוא "וידוי הביכורים", שמהווה מעין תפילת הודאה ושבח על כך שזכה אדם להביא ביכורי פירותיו לבית המקדש. דווקא בשעת שמחתו

אחד המאפיינים הבולטים של המשפט העברי, שהשפיעו השפעה מכרעת על דרך התפתחותו עד ימינו, הוא ניסוחו "על דרך המקרה" (מה שמכונה בלשון משפטנים ניסוח קזואיסטי,

אחת הסכנות הגדולות שניצבות לפתחו של כל מנהיג היא גבהות הלב ורמות העיניים. כיוון שעלה אדם לגדולה, עלול הוא ליפול בפח היקוש של הגאווה. ולא

אחת הברכות-הבקשות השגורות על כל פה, היא זו הנאמרת בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו, ה' א-לוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, כי

דרכו של עולם שכל מערכת חברתית, ולרוב גם משפטית, נוהגת כבוד בחכמיה ובעשיריה, שועי עם ותקיפי הקהל. מבחנה האמיתי של כל חברה, והמערכת המשפטית שבה,

בעולם הדתי בן ימינו, קיימת לא אחת נטייה לראות הכל בצבעי שחור-לבן. תופעות שונות, כמו גם תכני הלכה שונים, נתפשים בראיה פשטנית, שטחית, חד ממדית,

מעשה קמצא ובר קמצא שולב ב"אגדות חורבן", המופיעות בתלמוד הבבלי, במסכת גיטין (דפים נה-נז), המבקשת להציע פשר לחורבן הבית. קצרו של הסיפור (בתרגום לעברית): "מעשה