שנת השמיטה שאנו עומדים בפתחה מעוררת שמחה בלב כל מי שתורת ארץ ישראל יקרה ללבו. בכל שבע שנים, זוכים אנו לקיים מחדש הלכות שהיו כ"מת מצווה" (כביטויו של בעל "ספר חסידים") מאות שנים. ועם זאת, ההתחדשות של מצוות השמיטה גוררת עמה גם תופעות שאינן בהכרח חיוביות, ומאפיינות לצערנו גם תחומי עשייה נוספים בעולם הדתי בימינו.
אחת משאלות היסוד היא האומנם מדינת ישראל ומשקה החקלאי יכולים לנהוג בעידן הכלכלה הגלובלית של המאה ה-21 כפי שנהגו חקלאים בודדים במשק החקלאי הפרימיטיבי של המאה הראשונה לספירה? ענקי רוח, כמו הראי"ה קוק וממשיכי דרכו, הבינו שלעתים שיקולי ה"מאקרו" – כלכלת המדינה, פרנסת אלפי חקלאים וקיום המשק החקלאי בעידן של תחרות, לאורך שנים רציפות ולא רק בשנת השמיטה, מכריעים לעתים את שיקולי ה"מיקרו" – הכרעה הלכתית במקרה פרטני. כתוצאה מכך, מצאו פתרונות יצירתיים – במסגרת עולם ההלכה ועל פי כלליה – לקיום מצוות השמיטה גם בעידן המודרני. בעולם אוטופי, ברור שהיינו שמחים לקיים את המצווה, על כל פרטיה ודקדוקיה המחמירים, אך בעולם המציאות, חייבת לעתים לנקוט בגישות המקלות – כמובן, במסגרת עולם ההלכה – כדי שההחמרה לא תביא עמה, ח"ו, קולא וחורבה ויצא שכרה בהפסדה.
לדעת הבקיאים במשק החקלאות הישראלי, התצרוכת החקלאית של תושבי השטחים אינה יכולה לספק את כלל צרכיה של מדינת ישראל בעניין הפירות והירקות. כתוצאה מכך, לטענתם, רבים מן הירקות והפירות שכביכול יהיו מ"גידולי נוכרים", נושאים עליהם את חותמות הבד"צים המהדרין למיניהם, לא יהיו אלא ירקות ופירות שגודלו על ידי יהודים, יצאו ב"דלת המסתובבת" לעבר השטחים, יעברו שם "גיור לחומרה" על ידי אנשי הרשות הפלשתינית, ויחזרו לשווקי ישראל כ"גידולי נוכרים", למהדרין מן המהדרין. אם אמנם נכונה הטענה – החייבת, כמובן, לסמוך עצמה על עובדות מהימנות ומוצקות – הרי שיש בכך עוול כפול: גם מעשי רמייה והונאה בכשרות, שאסורים הן מבחינה הלכתית הן מבחינה משפטית; גם פגיעה קשה בתוצרת החקלאים היהודים, הסומכים על "היתר המכירה", אך בעקבות מלחמת החורמה שמנהלים חוגים מסוימים בהיתר המכירה אין הרבה קופצים על סחורתם ובכך מאיימים למוטט את מטה לחמם. דומה שגם פתרון בדמות הצבת גדודי חיילים, שיסכנו את נפשם בשמירה על המשגיחים הסובבים ב"שטחים" כדי להבטיח שירקות נוכרים יגיעו לצרכנים שאינם משרתים בצבא פסולה מבחינה הלכתית ומוסרית כאחד. גם "אוצר בית דין" לא יכול לספק את מלוא התצרוכת החקלאית לכלל תושבי המדינה, והנו פתרון ישים (שאף הוא אינו נטול בעיות) למגזר צר יחסית).
יהא אשר יהא: שמיטת קרקעות ושמיטת כספים. מצע מנותק וגידולי נוכרים. היתר מכירה ויבוא פירות חו"ל. אוצר בית דין ואוצר הארץ. רבנות ובד"צ. כל המלים השמחות של מילון השמיטה פורצות שוב בהורה סוערת. שמיטנים – מקצועיים וחובבנים כאחד – מדברים הרבה על שמיטת הקרקע, ומאריכים בלימוד הלכותיה ובפלפולן. אכן, איש כמעט אינו מדבר על שמיטת האדם, ועל האדם שניצב מאחורי מסך שנת השמיטה ומצוותיה.
לצד הברכה המרובה שבאוצר השביעית, נלוות אליה מדי שבע שנים תופעות פסולות, של התוויית תגיות "כשרות" על מי שאינו נוטה אחר דעת המתייג, והדברים מגיעים עד כדי החרמות וגידופים, ולפעמים לא עלינו, לידי מעשי אלימות של ממש. בהקשר זה יש לזכור כל העת, כי לצד דעת המיעוט של הרמב"ם וההולכים בשיטתו, סבורים רוב הפוסקים כי קיום מצוות שמיטה בימינו אינו אלא "מדרבנן". מבלי למעט חס וחלילה בדברי חכמים ובחובה לקיימם במלואם, הכל יודו שמצוות מן התורה עדיפות מהם. למרות זאת, הקשבה לחלק מן הפולמוסים, שבכתב ועל פה, סביב מצוות השמיטה, מלמדת שבלהיטותם לקיים את מצוות השמיטה מדרבנן, עוברים המהדרים בה על מצוות דאורייתא ממש, כגון "ואהבת לרעך כמוך", "לא תלך רכיל בעמך", "וחי אחיך עמך", ועוד כהנה וכהנה.
לא אחת, אותם הנחזים כמהדרין במצוות השמיטה, מרשים לעצמם לבזות מי שאינו נוהג כמותם, פוגעים בכבודו ומביישים אותו – כאשר הם נמנעים, לא רק בצנעה ובשקט אלא במכוון ובמופגן, בקולי קולות לאכול אצלו בשל הסתמכותו על "היתר המכירה" או היתר הלכתי אחר; מדברים בו סרה ומוציאים דיבתו רעה. סופה של החמרתם, שיוצאת שכרה בהפסדה. דבר זה מנוגד בתכלית למצוות התורה, שמדגישה כל העת את הפן הכפול של "מצוות התלויות בארץ", ומלמדת אותנו שלא פחות משתלויות הן בארץ, מכוונות ותלויות הן – גם אם לא במישור הפורמאלי – אל האדם וכלפיו.
כמצוות רבות אחרות – הייתה גם מצוות השמיטה ברבות השנים למצווה המזוהה כמעט לחלוטין עם דיני כשרות האוכל, היינו: חלק אינטגראלי של מצוות שבין אדם למקום. אכן, עיון במקורות מלמד שלא פחות מכך היא מצווה שבין אדם לאדם, בין אדם לחבֵרוֹ ולחֶברָתו. השמיטה אינה רק שם פרטי, היא שם משפחה. בשנת השמיטה חייב אדם להתיק עיניו למשך שנה שלמה מן ה"קרקע", ולהביט – בגובה העיניים – נכחו; להסתכל במי שנמצא מולו, בביתו, בשכונתו, בארצו. שנת השמיטה היא תוכנית ההתנתקות הגדולה של תורת ישראל: מעבודת האדמה לעבודת האדם.
אדם מישראל מתנתק בשנת השמיטה מן האדמה, שממנה לוקח ואליה ישוב. בעולם העתיק, שימשה "עבודת האדמה" מודל, אב טיפוס, למרכז חייו הכלכלי של האדם. בתרגום ללשון מודרנית, ניתן לומר כי בשנת השמיטה חייב אדם להתנתק משגרת יומו, מעמלו, ממסך המחשב שאליו הוא מרותק, ממפעלו ובית עסקו, ולהקדיש את השנה לעבודת האדם. להגשים את אחריותו החברתית.
מכאן החיוב בשמיטת כספים, שנועדה לאפשר גם לעני ולאביון לפתוח דף חדש, ולשקם את חייו. מכאן החלת עקרון השוויון בשנת השמיטה: כל הפירות הם הפקר, ויד הכל – עניים ועשירים – שווה בהם. ומכאן הזיקה ההדוקה שבין מצוות השמיטה והיובל, כשבזו האחרונה תופס עקרון חירות האדם את המקום המרכזי: עבדים יוצאים לחופשי, לקול תרועתו הרמה של שופר היובל. "והשביעית תשמטנה ונטשתה" – כדי שתוכל לקיים "ואכלו אביוני עמך".
קצרו של דבר: בשנת השמיטה עלינו להחמיר ולהדר לא רק בשמיטת הארץ אלא גם בשמיטת האדם. שלא נבוש ולא ניכלם, ולא ניכשל כשישאלו אותנו: "איפה היה האדם בשמיטה?"
כל ה"שומר שבת מחללו" – הן שבת הארץ, הן שבת האדם – ראוי לו שיהא גם "שומר ידו מעשות כל רע". שלא תהפוכנה לנו, חס וחלילה, מצוות התלויות בארץ, משמחה ויום טוב אמצעי וכלי שרת לרמיסת המצוות התלויות באדם.
(נצבים וילך תשסז)
שמיטת האדם ושמיטת האדמה
השארת תגובה