פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בפרשת השבוע שכותרתה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ושפטו את העם משפט צדק", מופיע ציווי גדול בעולמה של מורשת ישראל דברים יז, ט): "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט".
כבר במדרשם של תנאים, תמהים לפשרו: "אשר יהיה בימים ההם – אמר רבי יוסי הגלילי: וכי עלתה על דעתך שתלך אצל שופט שאינו בימיך? אלא שופט שהוא כשר ומוחזק באותם הימים… וכן הוא אומר (קהלת ז, י) "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה", ומוסיף רש"י: "אשר יהיה בימים ההם – יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד". לאמור: אותה נטייה רווחת, שנובעת לעתים מנימוקים אמתיים, של הערכת ננסים שבימינו לעומת ענקי הדורות הקודמים, ולעתים מרגשות נוסטלגיים גרידא, אינה צריכה להשפיע על יחס הכבוד, ההערכה והמחויבות שחל עלינו ביחס ל"שופטים שבימינו". טיבו של "שופט" זה לא נתבהר כל צורכו. יש פרשנים, דוגמת תרגומי המקרא ואחרים, פירשוהו כפשוטו, שהוא מכוון לדיין. ואילו אחרים, דוגמת האבן עזרא, פירשוהו כמכוון למלך. בין כך ובין כך, חלה חובה לכבדם ולשמוע להוראתם.
לצד זאת, קיימת חובה לבקר את מערכת המשפט ולפקח עליה. וכך מורנו הנצי"ב ב"העמק דבר": "ושפטו את העם משפט צדק" – גם זו אזהרה על בני ישראל, שישגיחו על הדיינים שישפטו בצדק. והקולר תלוי גם בצווארם. ומזה למדנו על ראש עיר שמחויב להשגיח על בית דין שבעירו. והיינו דאיתא במדרש קהלת… דרבי אושעיא שמע שדייני עירו אינם מתוקנים, אמר 'ושנאתי את החיים' והיינו משום שעליו היה מוטל להשגיח על זה ואשמה בראשו". הרי לנו מעין זכר לתורת הפרדת הרשויות שבה כל רשות מחויבת לבקר את רעותה לבל תושחת מהכוח הרב שמצוי בידה.
אפשר, שקריאה גדולה זו, של "השופט אשר יהיה בימים ההם", מופנית לא רק לציבור ולבעלי הדין אלא לא פחות מכך לשופטים עצמם. דיין ושופט אינו יכול להיות מנותק מהמציאות. חלק גדול וחשוב במלאכת הכרעת הדין נוגע ל"ימים ההם", לזמן ולמקום שבו מצוי השופט. וכך פירש הנצי"ב: "אשר יהיה בימים ההם – באשר חקירת הלכה למעשה בדרך פלפול והכרח אינם שווים בכל זמן".
חובתו של דיין היא שייתן לבו ודעתו לשאלות העולות על סדר יומו של דורו-שלו, יביט היטב במציאות שסביבו, וייתן להם מענה הולם במסגרת ההלכה ועל פיה. כך, למשל, לא ראוי לדון בענייני ריבית והפרשי הצמדה, או במעמדו של עובד בחברה בע"מ על בסיס מציאות חקלאית שנהגה בארץ ישראל בתקופת המקרא. התורה לעולם עומדת, אך המציאות המשתנה מחייבת את הדיין להפעיל את הכלים ההלכתיים, המסורים מדור דור, ולהחילם על המציאות המתחדשת ובהתאם לה.
אתגר גדול זה ניצב לפתחנו. פרשת שופטים, כמו חברתה פרשת משפטים, מעמתת את היהודי בן ימינו – קל וחומר זה המתגורר במדינה היהודית – עם חובתו להיזקק למשפט העברי. במשך אלפי שנים, ובכל תפוצות ישראל, נזקקו יהודים למשפט התורה. לצד האיסור החמור על פנייה ל"ערכאות של עכו"ם", היה בכך ביטוי לאומי של אוטונומיה, עצמאות וגאווה יהודית.
כל בית דין יהודי היה אי קטן של תורה בים הגלות הסוער. הקמת מדינת ישראל חידדה עוד יותר את המתח המובנה שבין המשפט העברי לבין שיטות משפט האחרות. ניסיונם של רבים וטובים ערב הקמת המדינה להשתית את משפט מדינת ישראל על אדני ההלכה לא צלח.
חלק מרכזי בכישלון זה נזקף לחובת הציבור שאינו אמון על שמירת תורה ומצוות, שראה בניסיון זה פתח מסוכן להשתלטות "דתית" על מערכות המדינה. אך גם הציבור הדתי, ובמיוחד הציוני-דתי תרם לכך. רוב מנהיגיו, הרוחניים והמדיניים, לא השכילו להבין את הצורך הגדול בהתאמת עולם ההלכה – בתוך מסגרת ההלכה ועל פי כלליה – למציאות החיים המודרנית.
לצד הדיבורים הרמים, הנכונים כשלעצמם, על הצורך ב"החייאת המשפט העברי" (על אף שבדומה לשפה העברית, הוא מעולם לא מת ולכן לא היה זקוק להחייאה), לא נעשתה עבודת הכנה מתאימה שתכשיר את המשפט העברי לשימוש יומיומי בבתי המשפט במדינה מודרנית ודמוקרטית, כך שגם שופטים וגם הציבור שאינו בקי באותיות הקטנות שברש"י וב"שפתי כהן" יוכלו לעשות בו שימוש ראוי.
בשני העשורים האחרונים אנו עדים למהפכה-זוטא בתחום בתי הדין לממונות. לצד בתי הדין הממלכתיים, הרשמיים, שעיקר פועלם מתמצה כיום בסידור גיטין ועריכת הסדרי ממון, קמו עשרות בתי דין לממונות, בכל רחבי הארץ. רובם ככולם, הם בתי דין "מגזריים", שאינם משרתים את כלל הציבור אלא רק אוכלוסיות בעלות צביון מוגדר ומוגבל. גורמים נכבדים, כגון "גזית" ו"ארץ חמדה", מנסים כל העת להופכם "ידידותיים" יותר, לצד שיפור ושכלול סדרי הדין הנוהגים בהם, קביעת כללים מנחים לעבודתם והבאת דבר קיומם לתודעת הציבור הרחב.
ניסיון זה נמצא בחיתוליו, ומציב אתגר כפול: הן לציבור, הן לבתי הדין. הציבור הדתי, שבמשך שנים זועק חמס – לא תמיד בצדק – נגד התנערות מערכת בתי המשפט האזרחיים מערכים יהודיים וניתוקה ממורשת ישראל יכול למצוא את דרכו, לפחות כשמדובר בדיני ממונות, לבתי הדין לממונות. ניתנה אמת להיאמר, שלא מורגשת אינפלציה בתחום זה, וראוי לחשוב מדוע.
לצד זה, האתגר מונח גם לפתחם של הדיינים. רק אם ימצאו את הדרך הראויה – בתוכן ובסגנון – לשפוט את משפטי התורה לאור מצוות "אשר יהיה בימים ההם", לאור המציאות – הכלכלית והחברתית – שנוהגת בימינו, יוכלו להוות מקור משיכה ממשי ואבן פינה לקימומו וחידושו של משפט התורה בימינו ולימינו.
(שופטים תשסח)
