לשמוע אל הרינה ואל התפילה

"במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה, הַט אוזנך ממרום יושב תהילה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה". במילים אלה, "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", שמקורן בתפילת שלמה המלך, נפתח סדר הסליחות במנהג יהודי אשכנז.
כיוצא בדבר, קובעת הגמרא במסכת יומא (ע, ע"א), שברכתו השמינית של הכהן הגדול ביום הכיפורים, "על שאר התפילה", הייתה בלשו זון: "רינה, תחינה, בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להיוושע, ברוך אתה ה' שומע תפילה". ואף כאן באה "רינה" בראש, והיא מעין תפילת שלמה במקדש, במעמד ייסודו: "ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו ה' אלקי לשמוע אל-הרינה ואל-התפילה, אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א, ח, כח).
מלכתחילה, הזיקה שבין הרינה והתפילה אינה ברורה כלל ועיקר. ולא עוד, אלא שיש ליתן את הדעת לכך שבפסוק זה, ה"רינה" אינה רק "מתאבן" או בת לוויה טפלה של התפילה, אלא קודמת לה. קודם "רינה", ורק לאחריה "תפילה". ושתיהן ניצבות על מדרגה אחת:"לשמוע אל… ואל".
ביטוי חריף להיותה של הרינה מעין "מכשיר", המתיר את קיום התפילה, ניתן במסכת ברכות (ו, ע"א): "תניא, אבא בנימין אומר: אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפילה. במקום רינה שם תהא תפילה".
ופירש רש"י – רבן של ישראל: "במקום רינה שם תהא תפילה", במקום רינה – בבית הכנסת ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב.
רש"י מדגיש שני ממדים בעניין הרינה והתפילה: א. צריכה זו להיות לא רינה היחיד, אלא רינת הציבור. לפיכך, מקומה הוא בבית הכנסת, ולא בביתו של אדם. יכול אדם לחשוב, שתפילה תהא משובחת יותר בביתו, או במדבר, מקום בו יוכל להתבודד ללא מפריעים. וכמה רבים הם הפורשים מן הציבור, מתבדלים הימנו, ומקימים להם מנייני תפילה "אקסקלוסיביים", "מנייני עילית" ייחודיים ואליטיסטיים, המיועדים רק לאנ"ש-אנשי שלומם וחוגם.
באה תורת ישראל ומלמדת אותנו, שתפילת אמת אינה מתקבלת "אלא(!)" – רק כשהיא נאמרת בתוך הציבור ועִם הציבור כולו. "אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת", שהוא מקום כינוס לכל. ושמא מסיבה זו אף הוסיפו חכמים ראשונים ואמרו, שמצווה שיהיו חלונות בבית הכנסת, כדי שיוכל אדם לעָרֵב תפילתו עם צורכי "העם שבשדות", המצויים מחוץ לכותלי בית הכנסת, בשוק החיים, ולא יהיה מסתגר ומתבודד, ספון בפינתו-שלו ומתפלל רק על צורכי עצמו.
המימד השני שמדגיש רש"י בפירושו הוא ש"רינה" זו אין ראוי לה שתיעשה על דרך מלמול סתמי של פרקי תהלים, או גריסת מילים במטחנות הפה, אלא עליה להיעשות ב"נעימת קול ערב". לא רק ה"מה" חשוב, אלא גם ה"איך".
מה טיבה של רינה זו? עיון במקרא מלמד שה"רינה", על נגזרותיה השונות, מופיעה במקומות שונים בהקשרים שונים. אחד המפורסמים שבהם, הוא הפסוק במגילת איכה (ב, יט): "קומי רוני בלילה, לראש אשמורות- שפכי כמים ליבך, נוכח פני ה'" (איכה ב, יט). לאמור: דווקא ב"לילה", כשנמצאים בגיא צלמוות, בעומק הקשיים והצרות, ברעב נוראי, יש לקום ולעורר רינה. לעודד ולהתעודד.
וכך זעק דוד בהיותו במערה: "הקשיבה אל רנתי, כי דלותי מאד. הצילני מרדפי, כי אמצו ממני (תהלים קמב, ז). ובתפילת "אנא בכח" אנו אומרים: "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה, קבל רינת עמך, שגבנו טהרנו נורא", ללמד שבכוח הרינה שעולה מתוך הצרה הצרורה, להושיע את ישראל.
וכן פירש בעל "לחם דמעה" על איכה: "ואפשר עוד דאפקוה לצעקה זו בלשון 'רינה' לפי שכל הדברים לעולם יקראו על שם התכלית שעתיד להיות. וכיון שברור הוא כי צעקה ובכייה זו שאמר 'שפכי כמים לבך' וכו' לשמחה לרנה ולששון יהפוך לבית ישראל, על כן קראה רינה מתחילתה על שם סופה". ואנו מצפים ל"קול רינה וישועה באהלי צדיקים וגו' "(תהילים קיח,טו) , ו"נרננה בישועתך" (תהלים כ,ו), כי בישועת ישראל ובאבוד רשעים יש רינה ליושב תהילות ישראל".
כיוצא בדבר פירש ר' שלמה קרליבך, בעקבות גדולי החסידות, את הפסוק המפורסם "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", ואמר: אל תקרי "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו", אלא "הזורעים בדמעה ברינה – יקצורו", לאמור: כל דבר אמיתי, יש בו גם דמעה גם רינה. כדי להגיע לרינה אמיתית צריך לעתים גם דמעה. דמעה קדושה, אמיתית.
ובתורתם של חסידים הוסיפו בשם ר' פינחס מקוריץ (ויש אומרים בשם רבי ישראל ממודז'יץ): "אומרים שקרוב עולם הנגינה אצל עולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא הוא עולם התשובה".
(כי תבא תשסח)