פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אמור לי מי ניצב בשורה הראשונה, בחזית הפמליה בטקסי הכבוד שלה, ואומר לך מהי המדינה ומהם אופייה וערכיה.
פסוק אחד הפותח את פרשתנו, נראה משונה ביותר למראית עין: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל". בחזית מסדר הכבוד היהודי, ממש "לפני ה' ", ניצבים ה'ראשים'.
כפל המלים, "ראשיכם שבטיכם", עורר את שימת לב הפרשנים. יש שפתרוהו – כמו רש"י – בעניין אחד: "ראשיכם לשבטיכם". והוסיף עליו הנצי"ב, ב"העמק דבר": "לפי הנראה, 'שבטיכם' מיותר, ומה מקרא חסר 'ראשיכם' לחוד? ותירוצו עמו: כל ראש ומנהיג, צריך להימדד "לפי שבטו". מנהיג אינו נבחן רק ביחס לחבריו המנהיגים, שיש והם פחותי מעלה, אלא על רקע השבט והקבוצה שאותה הוא נועד להנהיג. האם מילא שליחותו? האמנם מיצה את הפוטנציאל הטמון ב'שבטו'-שלו.
אך מה עושים כאן ה"שוטרים"? בדרך כלל, מקומם, אם בכלל, הוא בשוליים, לצד הגדרות, בשער הכניסה, בשמירה על הסדר הציבורי. אך במוקד הזירה, עם ה"ראשים" וה"זקנים"?
ושמא יחשוב מאן דהוא, שאין זו אלא רשימת אקראי, שאינה מכוונת כל צורכה, מדגיש רש"י: "החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל" (וראו ירושלמי הוריות ג, ח). כדי ליתן טעם בדבר, יש לשים לב לא רק לנוכחים, אלא גם לנפקדים. ומי לא בא? השופטים.
דווקא אותם נשואי פנים, שדרך כלל ניצבים בחזית לפי כל כללי הטקס, יושבי "כותל המזרח", חנוטים בחליפות וחנוקים בעניבות, נעדרים מההתייצבות לפני ה'. הסבר מעניין להיעדרות זו, הציע זקני הרב מרדכי הכהן, בעל "על התורה".
מדרכו של עולם, כתב, שהכל מכבדים את השופט, אוהדים אותו ונוהגים בו דרך ארץ. לעומתו, את השוטר ואת אנשי ההוצאה לפועל, שמיישמים את החלטות השופט, הכל שונאים, מואסים ומגנים. וכל כך למה? הלא אחרונים אינם עושים אלא מה שהם מצווים מפי הראשונים? אלא שהשופט אמנם מחייב את הפושע בעונש, אך יש שהוא גם מזכה אותו. תפקידו להרע ולהיטיב. ואילו השוטר והתליין תמיד מחייבים. לפיכך, הואיל ומטבע הבריות להשניא כל משליטי סדר ומשטר, הזכירם הכתוב לטובה, ללמדנו שמדינה טובה זקוקה לשוטרים טובים, והגונים להעמיד ארץ. שאלמלא מוראם, איש את רעהו חיים בלעו. בהיעדר אכיפה ראויה – אין כל ערך לחוק.
ושמא יש בפרשה גם מסר נוסף, ולא לחינם נקראת היא לפני הימים הנוראים, שבהם עומדים הכל לדרוש את ה' "בהיותו קרוב". תורת ישראל מלמדתנו את השוויון בעמידה לפני ה'. בחיי היום יום, קיימת הירארכיה ברורה. ראש ממשלה ושריה, שופטים ודיינים, עשירים ונשואי פנים. למרות הדיבורים הרמים על השוויון, יש מעמד גבוה ויש מעמד נמוך.
אך בעמידה לפני ה', ובעשיית התשובה, יכול כל אדם מישראל, יהא אשר יהא, להגיע עד כיסא הכבוד. אין מוקדם ומאוחר, לא בתורה ולימודה ולא לפני הקב"ה. הכל יכולים, זכאים וחייבים לעסוק בתורה ובעבודת השם, ולכל אחד – לא רק לתופשי תורה "מקצועיים", רבנים וראשי ישיבות, חכמים ופוסקים, ניתנה הזכות להתייצב לפני הקב"ה ולשפוך לפניו שיח ותפילה, ללא צורך בשדכנים, או חיוב בתשלום דמי תיווך. הכל יכולים להתקרב לקדוש ברוך הוא, ובלבד ש"יקראוהו באמת", מתוך מעמקי הלב ולא מן הפה ולחוץ.
לאחר פירוט הפירמידה האליטיסטית של "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", בא תורו של המון העם, "כל איש ישראל, טפכם, נשיכם" ואפילו "גרך אשר בקרב מחניך". הכל בכל מכל כל. "מחוטב עציך עד שואב מימיך".
לכאורה ביטוי זה מוקשה מתוכו: שניהם, גם חוטב העצים גם שואב המים, מצויים בתחתית הסולם, ומה מקום לומר "מ… ועד….", וכי לא היה ראוי יותר לומר מ"העשיר והנשיא ועד שואב המים וחוטב העצים"? פרשני המקרא לדורותיהם התחבטו בשאלה זו והציעו לה הסברים שונים. כך, למשל, הספורנו שדרך כלל אוחז בפשוטו של מקרא, מציע לומר שהירארכיה קיימת בכל חברה שהיא, אפילו נחותת הדרגה ביותר. וממילא הכוונה היא מהראשון שבחוטבים, ראש ממשלת החוטבים, ועד אחרון השואבים. אחרים, דוגמת רש"י והרמב"ן, הלכו בעקבות חז"ל וניסו לזהות "חוטבי עצים ושואבי מים" אלה עם כנענים שבאו להתגייר בימי משה, כדרך שבאו הגבעונים בימי יהושע (אלא שעדיין צריכה המילה "ועד שואב מימיך" ביאור). ללמדנו, שאפילו הגר, הזר וה"אחר", האויב הכנעני מיום אתמול, אם בא הוא לעבור בברית ה', מקבלים אותו ויכול הוא להתייצב עם כל איש ישראל לפני ה' אלוקינו, שביתו, בית תפילה, "יקרא לכל העמים".
(נצבים וילך תשסח)
