פסוק מסוים צד את עיני בקראי את ההפטרה: "בְּטֶרֶם אצורך [אֶצָּרְךָ] בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א', ה'). למה מתכוון
יש סוג אחד של נדר שבו האדם אוסר על עצמו הנאות המותרות לו על פי התורה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר
בקשתם של בני גד ובני ראובן: "אל תעבירנו את הירדן" נחשבה על ידי משה ל"תרבות אנשים חטאה". מה היה חטאם בבקשתם זו? לכאורה החטא היה
פרשתנו, פותחת בדין נדרים. אדם שנדר נדר חייב לעמוד בו. התורה אומרת ביחס לנדרים "לא יחל דברו", כלומר לא יחלל את דיבורו. הספורנו מעיר, שבעשרת
ימי בין המצרים – תחילה וסוף הרב אהרון בק, ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון את שלושת השבועות של ימי "בין המצרים" תוחמים שני הצומות הגדולים,
ראשי המטות : בין נדרים לתרבויות דוד מ. פויכטונגר, עמית במכון ע"ש שוורץ לאתיקה יהדות ומדינה, בית מורשה ירושלים פרשת מטות מעלה מספר קשיים. הקושי
נדר בעת צרה הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון "איש כי יידור נדר לה'… לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". מצד אחד מתואר
