הרב יוסף צבי רימוןפרשתנו, פותחת בדין נדרים. אדם שנדר נדר חייב לעמוד בו. התורה אומרת ביחס לנדרים "לא יחל דברו", כלומר לא יחלל את דיבורו. הספורנו מעיר, שבעשרת הדיברות כתובה לשון דומה "לא תישבעו בשמי לשקר וחללת את שם א-לקיך". ומכאן, שאדם שעובר על נדריו מחלל את השם.
אולם, למרות זאת, לימדונו חז"ל שבמקרים מסוימים ניתן להתיר נדר. כיצד ייתכן הדבר? ננסה לבחון את מהות הנדרים. לכאורה נדרים הם דבר בעל משמעות חשובה, שהרי אדם מקבל על עצמו עוד איסורים. אולם, יש בכך אמירה בעייתית: לאדם לא מספיקים הדינים של התורה, והוא מוסיף מצוות אישיות.
בעיה נוספת בנדרים היא התנתקות מן הכלל. המצוות מחברות את עם ישראל כולו אל הקב"ה. ולכן המצוות שייכות עקרונית לכל ישראל (יש קבוצות שיש להן שייכות ספציפית למצוות, כמו כהנים). כאשר אדם נודר ואוסר דבר חדש, הרי שהוא מוציא את עצמו ממסגרת הכלל. כעת יש דבר שלכל ישראל מותר, ואילו לו – אסור.
יש שני סוגים של התרת נדרים:
א. פתח: יש נתון שאילו היה ידוע מראש, לא היה נודר. לכן הדבר הוא כנדרי טעות. למשל, הגמ' בנדרים מספרת על אדם שערך סעודה, ולפתע ראה אנשים מתקרבים. הוא חשש שהם רוצים להשתתף בסעודתו ולכן אמר שהוא 'מדיר אותם הנאה'. כשהתקרבו, ראה שגם אביו נמצא בין האנשים הללו, ואמר "אילו הייתי יודע שאבא עימהם לא הייתי נודר".
ב. חרטה: יש נתון שהשתנה כעת, ואילו היה נתון זה מראש, לא היה נודר. כלומר, אדם שנדר על דבר מסוים, ובשעה שנדר היו ברורים כל הנתונים, אלא שאח"כ השתנה נתון מסוים. והוא מתרחט ואיננו רוצה לעקור את הנדר מעיקרו, אלא רוצה לבטל אותו מכאן ולהבא.
הרמב"ם (הלכות שבועות, פ"ו ה"א) כותב שאחד מן הדברים של חרטה הם גם כאשר "נהפכה דעתו לדעת אחרת". כלומר, כשהאדם חושב אחרת ממה שחשב בעבר, הרי שיכול להתחרט על הנדר ולבטל אותו מכאן ולהבא.
לכאורה, כל עניין התרת נדרים תמוה. אדם נדר דבר מסוים – שיעמוד בדיבורו! ואפילו אם נבין את התרת נדרים על ידי פתח, ששם הנתונים לא היו ידועים מראש, הרי שבמקרה של חרטה ובודאי במקרה שנהפכה דעתו לדעת אחרת, כיצד ייתכן שנאפשר לאדם להתיר את נדרו ולא לעמוד בדיבורו?
דבר זה אף הביא לאנטישמיות רבה במהלך הדורות. בויכוח של ר' יחיאל מפריס ובדומה בויכוח הרמב"ן נשמעה טענה כנגד היהודים שאי אפשר להאמין להם שהרי "יעמוד ביום הכיפורים ויאמר: 'כל נדרי'". דבר זה היה אפילו בתקופות הקרובות לנו. לפני כמאה וחמישים שנה (תרי"ב) ברוסיה יצאו נגד הנוסח של כל נדרי, והוא קיבל תיקון והבהרות שהודפסו בחיי אדם (כלל קמ"ד).
ואכן, יש גאונים (רב האי גאון, רב נטרונאי גאון, מאירי, שו"ת הריב"ש שצ"ד בשם הרי"ט) שאף התנגדו לאמירת כל נדרי, כי להיפך, אין כאן התרת נדרים כלל אלא הטעיה, והציבור בא לזלזל בנדרים ולהערים עליהם. המשנה (בחגיגה י.) אומרת שהיתר נדרים הוא דבר שפורח באויר, ואינו מפורש ממש בתורה. הרמב"ן ביאר שאולי לא נאמרה פרשת היתר נדרים במפורש, אלא רק לראשי המטות, כי צריך להעלים היתר נדרים מעם ישראל, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
זו כנראה הסיבה, שבגללה התנגדו הגאונים לאמירת כל נדרי. בתקופת הגאונים חששו מאוד שאנשים ידרו נדרים בקלות, ולכן נמנעו מלהתעסק בהלכות נדרים: "ומשני מר רב יהודאי גאון, לא נשנית נדרים בישיבה" (תשובה המובאת ברי"ף, סוף נדרים). וכתבו הראשונים שלכן "לשון נדרים משונה" (רא"ש), ושאין המסכת מסודרת ומתוקנת כשאר המסכתות.
למרות זאת, חז"ל כאמור התירו במקרים מסוימים להתיר נדר. אמנם יש חשיבות אדירה לכך שאדם יעמוד בדיבורו ויעשה את אשר התחייב. ולכן באופן כללי חכמים היו נגד נדרים. אולם, יותר חשוב מלעמוד בדיבורו, הוא להודות בטעות! להודות שההחלטה והאמירה הקודמת היו שגויות "נהפכה דעתו לדעת אחרת"! (ע"פ מו"ח).
מצד אחד, צריכים אנו לדבוק בדברים שהתחייבנו עליהם. צריכים לקיים הבטחות. אולם, צריך להיות מספיק ישרים כדי לומר טעינו. צריכים להיות עם תעוזה מספקת, כדי לשנות דברים שאינם נכונים, לעלות ולהתרומם, לעלות ולהתקדש.
לכן, בדרך כלל "לא יחל דברו" – יש לעמוד בקיום הנדר כפשוטו (ולכן צריך להיזהר ולא לידור נדרים). אולם, ישנם מקרים שבהם מותר ואף מצווה להתיר את הנדר. וכך, לא רק בעולם הנדרים. צריך לדעת לדבוק במשימות שלנו, במחשבות שלנו, בחלומות שלנו; אבל צריך גם לדעת לבחון מידי פעם את הדברים; לעצור ולחשוב האם אנחנו בדרך הנכונה, ולהיות אמיץ מספיק כדי ללכת בדרך אחרת, אם מרגישים אנו שטעינו.
(מטות תשסו)
