ארי ולביא, בשכבך ובקומך

במסכת ברכות (יב;) מופיעה מימרה תמוהה בנוגע לפרשת בלק:
"אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור".
מדוע חושב רבי יהודה בר זבידא שיש קשר בין פרשת בלק לקריאת שמע? הגמרא מנסה להבין:
"מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: א-ל מציאם ממצרים – לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים!". כלומר – אי אפשר לומר שזה רק בגלל שמוזכרת בה יציאת מצריים, אותה מבקשים להזכיר בק"ש, מכיוון שיש פרשיות נוספות בתורה שבהן מוזכרת יציאת-מצריים, ואפשר היה לבחור גם בהן.
"אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו".
הגמרא אינה מסבירה מדוע דווקא פסוק זה, אבל ניתן להבין (רש"י) שהעיקר הם הפעלים 'שכב' ו'יקימנו' שבפסוק, הרומזים לפרשה הראשונה שבקריאת שמע, המהווה גם חלק מן הדרישה ההלכתית הקשורה אליה – ובשכבך ובקומך.
האמנם אזכורם של פעלים אלו בלבד מספיק? וכי אין פסוקים נוספים ששכיבה וקימה מוזכרות בהם? מה מבטא הפסוק מעבר לפעלים המופיעים בו?
הן רש"י והן המאירי רואים את הפסוק כמבטא השגחה ובחירה של ה' על עמו:
"כרע שכב – דדמי לבשכבך ובקומך, שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא" (רש"י)
"אף חכמים בקשו לקבוע לכל פרשת בלק לק"ש בכל יום, מפני שכל אותו ענין מורה על השגחת הא-ל ית' עלינו, ושכתוב בו כרע שכב כארי, שהוא מורה על הבטחה קיימת" (המאירי)
הפרשיה הראשונה של ק"ש, קובעת שיש לומר 'שמע ישראל' בשכבך ובקומך. התוכן שלה עוסק בעיקר בזיקה שבין ישראל לקב"ה: הם מצווים לאהוב אותו, לשים את דבריו על לבבם, לשנן אותם לבניהם, לשים אותם בטוטפות ולכתוב אותם במזוזות. ה'בשכבך ובקומך' של פרשיה זו מבטא את האופן שבו דבר ה' עוטף וממלא את כל יומו של האדם מישראל. פרשת בלק מבטאת את הצד השני של הברית: את השגחת ה' על עמו, המלווה אותם ועוטפת אותם בכל עת. בשכבם ובקומם. המבטיחה להם שלווה שיש עימה עוצמה והגנה. בקיומה השלם של הברית ישכבו ישראל לבטח, ואיש לא יחריד אותם מרבצם. "כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר".
(בלק תשפ)