המערה והים

אחת השאלות בנושא המשכן, היא הקושי שבצמצום הקב"ה לתוך בניין חומרי. הדבר אכן מוצג כפלא גדול, והמדרש מצייר אותו כאות לאהבה המיוחדת שבין הקב"ה לבניו, ובעצם אומר לנו שכשם שאהבה לא נמדדת בכל "הון ביתו", כך גם השראת השכינה במשכן, גדולה מן הבניין וכליו. "כבוד ה' מלא את המשכן", אך הוא גדול ממנו:

"'ויעשו כל חכם לב', א [לו, ח] […] 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו' (שה"ש), אבל בני עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם שנא' (שמות מ) 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן'" (שמו"ר מט).

הפסיקתא רבתי (ה) מעלה את השאלה במלוא חריפותה: כתב "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מל"א ח) וכאן כתב "וכבוד ה' מלא את המשכן"?!

המדרש מביא תמונה שהיא משל: "למה הדבר דומה? למערה פתוחה על שפת הים. געש הים ונתמלא המערה, והים לא חסר". העובדה שהים נכנס לתוך המערה וממלא אותה, אין פירושה שהים אינו גדול בהרבה מן המערה, ויותר מכך: שמשהו מכוחו ועוצמתו של הים נחסר בשל כך. הים לא חסר.

"כך אף על פי שכתב "וכבוד ה' מלא את המשכן", העליונים והתחתונים לא חסרו מזיו כבודו של הקב"ה, כשם שכתב "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'" (ירמיה כג).

השכינה הממלאה את המשכן, מאירה בעולמות כולם. הפסוק בירמיהו מלמד אותנו, שלא רק שהקב"ה מלא את המשכן, אך גדול ממנו בהרבה, הוא גם מלא את השמים ואת הארץ, גדול מן העולם הנברא, ואינו מצטמצם לגבולות התפיסה האנושית. או כפי שהדברים מנוסחים בב"ר סח: "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".

בקבלה מסבירים שבריאת העולם החומרי התאפשרה רק כאשר הקב"ה צמצם את עצמו, ופינה מקום. איני מבינה גדולה בקבלה, אך הדברים יכולים להסביר את דברי הפרשה על משה: "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן". אם כבוד ה' ממלא את הכל, אי אפשר להיכנס. ואף על פי כן, משה רבינו, מי שעלה למרום וניגש אל הערפל, ניגש אל הקודש עצמו גם במשכן: "כתיב ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכתיב ויבא משה בתוך הענן! מלמד שתפסו הקב"ה למשה והביאו בענן" (יומא ד ע"ב).

(פקודי תשפ"ב)