לשמה ושלא לשמה

את רשימותינו בעניין מצוות קריאת שמע אסיים בדברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בעניין (מובא בספרו 'אמונה, היסטוריה וערכים', ירושלים תשמ"ב, עמ' 19-11).
שתי הפרשות הראשונות של קריאת שמע דומות להפליא. כשם שבפרשה הראשונה דובר על אהבת ה' ("ואהבת את ה' א-לוהיך"), כך בשניה ("לאהבה את ה' א-לוהיכם"). כשם שבפרשה הראשונה דובר על החובה לשים את הדברים על הלב ("והיו הדברים האלה… על לבבך") כך בשניה ("ושמתם את דברי אלה על לבבכם"), וכשם שבפרשה הראשונה הוזכרו מצוות תפילין ומזוזות, כך בשניה. מה ההבדל בין הפרשות?
התשובה טמונה במילה אחת – "אם". בעוד שבפרשה הראשונה החובה לאהוב את א-לוהים היא קטגורית, בלתי מותנית – "ואהבת את ה' א-לוהיך", הפרשה השנייה מציגה זאת כעניין היפותטי – "והיה אם שמע תשמעו… לאהבה את ה' א-לוהיכם". בפרשה הראשונה התורה בכלל לא מעלה את האפשרות שעם ישראל לא ידבוק בא-לוהים, ואילו בפרשה השנייה היא מכירה בכך: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם". בהתאם לכך, הפרשה הראשונה איננה מבטיחה כל שכר לאוהבי ה' ואילו הפרשה השנייה מבטיחה גמול לעובדים את א-לוהים ועונש לסרים מדרכו.
ליבוביץ' רואה בכך שני סוגים בעבודת הא-לוהים – לשמה ולא לשמה. הפרשה הראשונה מבטאת עבודת א-לוהים לשמה. זו עבודת א-לוהים שאיננה אינטרנסטית. האדם משתעבד לא-לוהים לא לטובתו האישית אלא מפני שכך הוא מאמין ומקבל על עצמו. מבחינתו, עבודת הא-לוהים איננה מותנית בשום דבר; הוא אפילו מוכן למסור את נפשו עליה ("בכל לבבך – אפילו נוטל את נפשך").
הפוכה מכך הפרשה השניה. זו מבטאת עבודת א-לוהים שלא-לשמה. זו עבודה שהאדם, ולא א-לוהים, מצוי במרכזה. הטובה או הרעה המובטחות הן המניע לעבודתו, ועל כן שעבודו לא-לוהים מותנה. האדם תולה את שעבודו לא-לוהים בגורמים חיצוניים. על כן ישנה אפשרות שהוא יעבוד אותו וישנה אפשרות שלא.
מעתה יובן סדר הפרשות בקריאת שמע. הפרשה הראשונה, המסמלת את עבודת א-לוהים לשמה, היא הקודמת. היא התכלית והאידיאל של כל אדם. אולי לכן היא כתובה בלשון יחיד, כי זו מדרגה שלא כולם זוכים להשיגה. הפרשה השנייה, המדברת על עבודת א-לוהים שלא-לשמה, היא נמוכה יותר. היא כתובה בלשון רבים, כי כך רוב האנשים חיים; הם מציבים את עצמם במרכז. כשאנו קוראים קריאת שמע, אנו מכירים בכך שגם זו עבודת א-לוהים שנוכחת בעולמנו, אבל אסור לנו להישאר בה – עלינו לשאוף למדרגתה של הפרשה הראשונה.
(בלק תשפ)