הרב שי פירוןרבי ישראל מרוז'ין
ליל הסדר האחרון בחייו של רבי ישראל מרוז'ין. השנה היא תר"י, 1850. הזיקנה נכרת על פניו, הייסורין והתחושה כי קרובה שעתו של הרבי להיפרד מן העולם. אלו רגעים לא פשוטים לרבי ולחסידיו. כל מילה נשקלת במשורה. אלו הרגעים בהם כל רגע, כל דרשה, 'טיש' או הנהגה הופכים לסוג של צוואה. וכה דברי הרבי בליל הסדר האחרון שלו:
" הא לחמא עניא, לחם עוני הוא הלחם אשר אנו אוכלים בגלות, כי כל זמן שאין אנו זוכים לקומם את הבית הגדול, הרי אנו אך ורק בבחינת אורחים היושבים על שולחנם של אחרים, וההרחבה הגדולה ביותר אינה אלא לגבינו 'הא לחמא עניא'. 'השתא עבדי' – אפילו אנשי השררה מזרע ישראל, הם בבחינת עבדים בגלות, ונשמות הגדולים מישראל משועבדות לאחרים. רק בארצנו הקדושה תחת מלכות ישראל נהיה בבחינת 'בני חורין' – אך מה עושים אנו כדי להיות בני חורין? (ונאנח מאוד)".
ראשית, עצם ההרחבה של מושג החרות לעצמאות מדינית ("תחת מלכות ישראל"), היא חידוש גדול. אלא שרבי ישראל מרוז'ין לא מסתפק בכך:
"וכאשר הגיע לאמירת 'והיא שעמדה' אמר יותר מששים פעמים 'והיא שעמדה לאבותינו', ובכל פעם נשתנו פניו, ואמר: אני אומר, יבא זמן שכל האומות אפילו הטובות שבהן יהפכו לשונאי ישראל עד שיגרשו את היהודים מכל ארצות הגולה ותפוצותיהם לארץ ישראל".
האין כאן תיאור מדויק של רבי ישראל לשואה ולנוראותיה? האין כאן תיאור להתנהגותן של מדינות רבות שנחשבו כידידות לעם היהודי, כאלה שרווחה בהן אמנציפציה ושיווי זכויות מלא ליהודים, ואף על פי כן, ברגע האמת, נטשו את העם היהודי ולא הגנו עלינו מפני צפורני הנאצים.
"ובאמת יהיה לנו בזיון גדול שלאחר גלות ארוכה של אלפים שנה תהיה גאולתנו באופן כזה… אבל יהיה מה שיהיה ובאיזה אופן שיהיה ובלבד שה' יציל אותנו מידי הגויים ויחזיר אותנו לארה"ק, והשאר ימלא אחר כך הקדוש ברוך הוא ממילא. ואחר כך הוסיף: אני אומר: הם רוצים דווקא גאולה ניסית, אך איני אוחז בכלל ממופתים. שבעה ימים רצופים סירב משה רבינו למלא שליחותו של מקום לגאול את ישראל ממצרים, משום שהגאולה ההיא הייתה עתידה להיעשות על ידי נסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, ומשה רצה שהגאולה תהיה בדרך הטבע"( עירין קדישין, חלק א, עמ' קסא-קסב). מרתקת העובדה שאדמו"ר חסידי מבקש להעמיד את חזון שיבת ישראל לארצם בדרך הטבע ולא על דרך הנס.
השבת אנו קוראים בפרשת שלח, המתארת באמצעות המרגלים את הכניסה לארץ ככניסה טבעית ולא ניסית. בפרשנות בית רוז'ין, אור חדש על ההבחנה בין דיבור בשבחה של ארץ ישראל, "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", לעומת ביקורת הנוקבת על יושבי הארץ, " אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ". אומנם, על פי פשוטו מתייחס הפסוק לנכרים הגרים בארץ, אבל פרשנותו של הרבי שופכת אור אמת (גם) על זמננו אנו: "פעם אחת דיבר אדם אחד לפני הרב הק' מוהר" מרוז'ין ז"ל על יושבי ארץ ישראל שאינם מתנהגים בטוב. וגער בו הרב ואמר: "הלא זה עוון גדול וקשה יותר מן החטא המרגלים. כי הם שבחו ארץ ישראל …רק דברו על הגויים עובדי ע"ז, והיה עונשם קשה כל כך, מכל שכן כשמדברים על בני ישראל יושבי הארץ הקדושה" (עירין קדישין, פ' שלח). הדברים הללו מניחים תשתית ליחס קרוב לציונות, על אף חסרונותיה.
עמדה זו של רבי ישראל מרוז'ין, האוסרת ללמד קטגוריא על כל יושבי הארץ באשר הם, ראויה לשינון ולליבון, כאז כן עתה.
(שלח תשעז)
