כוח דהיתרא עדיף

לקראת ראש השנה תשע"ו, מונו 22 דיינים חדשים לבתי הדין הרבניים. נשיא בית הדין הגדול, הראשל"צ הרב יצחק יוסף, הזמין אותם לביתו והורה להם להקשיב בתפקידם החדש לדמעות העשוקים, ולהיות רגישים לתחושותיהם של האלמנות והיתומים. את דבריו חתם בצוואת אביו, הרב עובדיה יוסף: "למדנו ממרן אבא זצ"ל כי כוח דהיתרא עדיף. כאשר יש לכם על מי לסמוך ואתם יכולים להתיר ולהציל תעשו כך".
הכלל 'כח דהיתרא עדיף' הפך זה מכבר למוטו מרכזי בעולם ההלכה, במיוחד זה הספרדי. עד כמה הוא באמת מאפיין את פסיקתו של הרב עובדיה, את זאת נשאיר לחוקרי משנתו. בדברים הבאים נבקש לדון: האמנם קיים כלל שכזה בהלכה? האמנם יש עדיפות לכח המתיר על פני הכח האוסר?
הביטוי 'כח דהיתרא עדיף' מובא מספר פעמים בסוגיות שונות בתלמוד; כשאחד המקומות המרכזיים הוא במסכת חולין. הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע בנוגע לוולד טריפה: "ר' אליעזר אומר: לא יקרב לגבי מזבח, ור' יהושע אומר: יקרב" (בבלי חולין נח, ע"א). הגמרא בשלב מסוים מבינה שהמחלוקת שלהם נובעת מהשאלה האם "זה וזה גורם" מותר או אסור. דהיינו, היות שהוולד נולד משילוב של בהמה טריפה (הנקבה) ובהמה שאינה טריפה (הזכר), השאלה היא האם העובדה שנולד משילוב של היתר ואיסור מתירה או אוסרת אותו. על כך תמהה הגמרא: אם זאת המחלוקת, מדוע חלוקים התנאים רק לגבי הקרבת אותו ולד על המזבח, ולא לגבי אכילת הוולד על ידי אדם הדיוט? על כך היא עונה, שהיתר הולד למזבח גדול יותר מההיתר לאדם הרגיל, ו"כח דהיתרא עדיף ליה".
מכאן אנו למדים שהכלל 'כוח דהיתרא עדיף' איננו באמת טוען שעדיף להתיר מאשר לאסור, אלא זהו כלל הנוגע לאופן ניסוח ההלכה. במקרה של מחלוקת עדיף להתמקד במקרה שמייצג את ההיתר הגדול ביותר, ולא את האיסור, שכן אז בולט בקיצוניותו טיעונו של המתיר.
ומדוע עדיף להשמיע את טיעונו של המתיר מזה של האוסר? על כך עונה רש"י (ביצה ב, ע"ב):
"טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר".
לדברי רש"י, עדיפותה של דעת המתיר נובעת מכך, שברור שהיא מבוססת על סברה או שמועה שקיבל. אצל האוסר, לעומת זאת, אין זה ברור שדעתו מסתמכת על שמועה או סברה הפוכות, שכן ייתכן שהחמיר משום ספק וחוסר ידיעה. ממילא עדיף להשמיע בבית המדרש את קולו של המתיר.
על הסבר זה מעיר ה'נודע ביהודה', שהדברים נכונים כל עוד מדובר בדין דאורייתא, שאז חוסר ידיעה קובע שיש להחמיר. אבל בדין דרבנן, ששם דווקא יש להקל במקרה של ספק (ראו בבלי עבודה זרה ז, ע"א), החידוש הגדול יותר טמון דווקא בדעתו של האוסר, וממילא אז "כוח דאיסורא עדיף" (צל"ח על ביצה ב, ע"ב).
בין כה ובין כה, מהדיון הזה עולה בבירור, שאין כלל הלכתי המורה להקל. הכלל 'כוח דהיתרא עדיף' נאמר רק בנוגע לאופן ניסוח ההלכה אך לא לדרך קביעתה. כיצד, אם כן, הפוסקים משתמשים בביטוי זה כדי לתת משקל יתר לכוח המתיר? על כך עונה הרב יצחק וייס, בעל שו"ת 'מנחת יצחק' (הקדמה):
"הנה האחרונים נקטו 'כחא דהתירא עדיף', והוא בנוי על דברי הש"ס… אמנם כוונתם רק לשם המושאל, ולא שיהיה באמת ראיה מדברי הש"ס הנ"ל, שצריכים להדר אחרי כחא דהיתרא".
השימוש במטבע לשון זה איננו נעשה אפוא אלא בדרך השאלה (ראו עוד אליאב שוחטמן, כח דהיתרא עדיף, מחניים 5, עמ' 75-74). כאשר פוסק מקל בדין מסוים, הדבר נובע משיקולים הלכתיים ענייניים, ואין ביטוי זה בא אלא להאדיר ולהעצים את הפסק. האם משמעות הדבר שאין חשיבות במגמת ההקלה? על כך נמשיך ונדון ברשימה הבאה.
(שלח תשעז)