הרהורים על הפנסיה

בפרשת בהעלתך אנו קוראים על גיל הפרישה של הלוויים (במדבר ח, כה-כו). הכתוב מלמד שעל הלוי בן חמישים שנה מוטל לשוב מצבא העבודה, "ולא יעבוד עוד" (ציווי זה מוכפל). אולם, התורה מייחדת לו עבודה חדשה, לשרת את אחיו באהל מועד. תיאור התפקיד ערטילאי: "לשמור משמרת".
לכאורה יש בדברים אלה חיווי דעה של התורה על זמן הפרישה הרצוי, אולם, לא כך נפסק להלכה. מורה הדורות, הרמב"ם, פוסק בסוגיה (הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ג, ח):
"זה שנאמר בתורה בלוים 'ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה', אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות. אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים, ולא במומין, אלא בקול, שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש. ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים".
דברים אלה אינם חידושו של הרמב"ם, כמובן, ומקורם במשנה ובתלמוד על מסכת חולין כד, א. כך קובעת המשנה שם: "כשר בכהנים פסול בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים". לשון תמציתית זו זוכה לברייתא שמבארת אותה באר היטב (שם): "ת"ר: כהנים – במומין פסולים, בשנים כשרים, לוים – במומין כשרים, בשנים פסולים; נמצא כשר בכהנים פסול בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים". זאת ביחס להיתר העובדה חרף השנים המופלגות. פסילת הקול מופיעה בהמשך העמוד שם: "בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו; במה דברים אמורים? באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין נפסלין אלא בקול".
כאן בא חידושו של הרמב"ם שהפסילה בקול ללוי איננה פסילה לחלוטין מעבודת המקדש, כי אם פסילה מלהשתמש בקולו הפסול לשם שירה על הקרבן. אך אין שום מגבלת גיל על הלוויים בעבודת המקדש, וכפשט הברייתא שצוטטה לעיל.
המלבי"ם עוזר לנו להבין קצת את מהות הפסול של הזקנה, שכמו שראינו איננו נוגע להלכה למעשה, לשיטת הרמב"ם (ראוי לציין שלפי הרמב"ן, שמשיג על השורש השלישי של ספר המצוות לרמב"ם, מדובר במצווה שנוהגת לדורות, שמגבילה את גיל הלויים שעבודתם לשאת בכתף). כך דבריו של המלבי"ם בביאורו לתורה (במדבר ח, כה):
"יש הבדל בין עבודה לשרות. שעבודה הוא מה שיש בה יגיעה, והשרות אין בו יגיעה. אבל גם דבר שאין בו יגיעה, רק שהוא עבודת ה' מיוחד בפני עצמו, קרוי עבודה".
לפי דבריו עולה שמי שאין בכוחו לשאת ביגיעה, אזי מותר לו לבצע שירות, אך כל עבודה חשובה, אף אם לא כרוכה בה יגיעה – יש למונעו ממנה. קביעה זו עוזרת לנו להבין שענין לנו עם הצורך בעבודת ה' שלימה, שמגיעה ממקום של כח ועוצמה. כך שאפילו אם המגבלה הפיסית של הלוי איננה מונעת ממנו מלעשות את הפעולה המדוברת, במקדש גדרי העבודה צריכים להיות בתכלית השלימות.
עם כל זאת, עיקר הדיון מבחינתי הוא דווקא דאגתה של התורה לא רק להפסקת העבודה של הלוי, כי אם להמשך השירות שלו. הגם שיש מגבלה א-להית על גיל העבודה, הקב"ה בכבודו ובעצמו מורה לנו שהלוי שפרש מעבודתו איננו בטל מחשיבותו, יש לו עדיין מה לתרום לעולם.
יתכן שיש בכך כדי ללמדנו פרק או שניים על אודות היחס התורני כלפי הפרישה מהעבודה בשל הגעה לגיל מבוגר. הפרישה לא יכולה להתבצע מתוך מתן תחושת ריקנות, זלזול וחוסר התחשבות. יש ללוי הרבה מה לתרום גם אחרי שהגיע לגיל חמישים, ואף אחרי שהתקלקל קולו מחמת זקנה, בגיל מבוגר בהרבה. יכול להיות שכך גם מלמדת אותנו התורה כיצד למנוע היווצרות "פקקים" בשוק העבודה, הרוחני כמו גם החומרי. על ידי יצירת אפיקי עבודה שמיועדים לשכבות גיל שונות יודע מראש כל בעל תפקיד לאיזה תחום עבודה ייכנס בכל שלב, בלי ליצור מתח, חששות ותסכול אצל הצעירים כמו גם המבוגרים.
זאת ועוד, אחד ההיבטים שאין להם מענה ברור בעולם ההלכה הוא סוגיית החובה למתן פנסיה, כפי שהתקבל הדבר בחוק הישראלי ("צו הרחבה לפנסיית חובה בישראל", נחקק בשנת תשס"ח). המתבונן בדיני העבודה שמובאים בחשן משפט לא ימצא ולו רמז למחוייבות של המעביד כלפי עובד שפעל אצלו במשך שנים ארוכות, וקיבל את שכרו. מה דינו כשכושר העבודה שלו נחלש? כאשר הוא מגיע לתשישות? האמנם, כמו שנדמה, אין למעביד כל חובה ואחריות לעובד, מחוץ לחובות הבסיסיות שהותנו ביניהם?
ראשית, כלל ידוע אצלנו הוא שבדיני חשן משפט למנהג המדינה מעמד הלכתי ברור. אולם, האם יש ענין ומחויבות הלכתית, מחוץ למנהג המדינה, בסוגיה זו? האם טרם שהיה מנהג המדינה מוסדר בחוק גם היתה מחוייבות לשלם פנסיה?
אחד הבודדים שנתן דעתו לסוגיה הוא הרב אליעזר יהודה וולדינברג, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ב סימן כו), שחידש שיש חובה הלכתית לדאוג להמשך תשלום שכר לשוחט ובודק, ולכל עובד שקיבל משרה ללא הגבלת זמן.
תשובתו המנומקת של הציץ אליעזר מסתיימת במלים הבאות:
"היוצא מדברינו להלכה בנידוננו, שחוץ מה שיש לדבר זה לפרנסם לעת זקנותם שאינם מסוגלים כבר לעבודה, שורש בהלכה, ושלא לנכות להם הרבה אף אי לא עבדי. ובפרט אם עודם מסוגלים לעבודות קלות, שאזי צריכים לתת משכורתם משלם, חוץ מכל זה, הנה מנהג ישראל תורה שקבלת שו"ב וכיוצא בסתמא הוא על כל ימי חייו, ועל דעת כן קיבלוהו לפרנסו לעת זקנותו וחולשתו כשאינו ראוי עוד לעבודה, ואסור לקפחו ממשכורתו ולעזבו לנפשו מבלי משען ומשענה, ודרכיה – דרכי התורה – נועם וכל נתיבותיה שלום".
(בהעלותך תשעא)