הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)כאשר בלק שולח מלאכים לבלעם כדי לשכנעו בשנית לבוא ולקלל את ישראל, מבקש בלעם לקבל את הסכמתו של הקב"ה. הפעם בלעם קבל רשות ללכת עם האנשים וכך נאמר:
'וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה'.
עם שחר יוצא בלעם לדרך רכוב על אתונו. אולם כבר בצאתו מהבית מתאר הכתוב את כעסו של הקב"ה ובקורתו הנוקבת על בלעם:
'וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ'.
מרבית הפרשנים התקשו ביחס לתגובת הקב"ה. הרי בלעם טרם צאתו קבל את רשותו של הקב"ה לצאת יחד עם אותם אנשים והנה, לפתע, ההשגחה העליונה חזרה בה?! מה חטאו של בלעם שציית לכאורה באופן מלא להקב"ה?
נפלס דרכנו באמצעות דיוק של הגר"א בספרו 'קול אליהו' בלשון הכתוב:
'אמנם יבואר כי יש חילוק בין תיבת 'עם' או 'עמו' ובין תיבת 'את או 'אתו' כי תיבת עם יורה … שפעולת שניהם על כוונה אחת ממש, וכל דבר ששניהם עושים זה הדבר על הכוונה ורצון אחד, וגם אין אחד נפעל מחברו, שייך לשון עם. אך תיבות 'את' או 'אתו' יורה, שהגם שהם עושים זאת ביחד אך לא על כוונה אחת ולבם אינם שוים שכל אחד יש לו כוונה אחרת בדבר'.
אם כן, לדעת הגר"א יש להבחין בין הלשון 'את' לבין 'עם'. כאשר התורה מנסחת את נתינת הרשות של הקב"ה לבלעם נאמר: 'וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם', אולם כאשר בלעם הלך נאמר: 'וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב'. כאשר בלעם מקבל היתר ללכת הקב"ה אומר לו לך אתם אבל בפועל, בלעם הולך עמם. הקב"ה אמר לבלעם 'לך אתם'- פיזית לך אתם, פירושו: ללכת ולהצטרף לבלק אבל ללא הזדהות אמתית עם ההליכה. מותר ללכת אבל אסור להצטרף למשימה שמטרתה לקלל את עם ישראל. בלעם ניצל את הרשות שקיבל מהקב"ה והחליט ללכת עמם. הצטרפותו של בלעם לחבורתו של בלק נעשתה מתוך שותפות והזדהות מלאה.
אמנם פירושו של הגר"א אינו מסתדר לגמרי עם לשון המקרא בהמשך, שכן לאחר סיפור האתון מלאך ה' מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו וכך נאמר: 'וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק'. לשיטת הגר"א, המלאך היה צריך לומר לבלעם לך אתם ולא לך עם האנשים. הגר"א עצמו התייחס לנקודה הזו ומגייס את דברי רש"י, שבשלב הזה הרפה הקב"ה שכן 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'. שמא, לא היה ניתן בשלב זה לשנות את אופי היציאה של בלעם מהבית ולכן המלאך מצוה את בלעם לכל הפחות, להימנע מלבדות קללה מלבו על אף שהליכתו מזוהה עם מטרתם.
פעמים שאדם צריך ללכת 'עם' ופעמים צריך ללכת 'את'. פעמים שההליכה צריכה לשאת אופי של הזדהות עם האחרים, עם המטרה והתכלית. פעמים שההליכה היא בעלת אופי דיפלומטי. ההולך אינו מזדהה עם המטרה, ואין תוכו כברו, אבל הוא מחויב ללכת שכן האלטרנטיבה עלולה להיות גרועה יותר. לשם כך, אין צורך להיות נביא וגם בלעם נכשל בכך. ניתן להדגים נקודה זו גם בברכות הנישואין הנאמרות תחת החופה. הברכה השביעית, שמסיימת את החופה חותמת: 'ברוך אתה ה' משמח החתן עם הכלה'. פירוש, לאחר שהחתן והכלה עמדו תחת החופה רגע לפני יציאתם אנו מברכים אותם, שהליכתם תהיה משותפת גם ברובד הערכי מתוך הזדהות שלמה ביניהם. בעוד שהברכה השישית חותמת: 'משמח חתן וכלה', הברכה השביעית מסיימת בשיא 'משמח חתן עם הכלה'. לא רק מגורים בבית אחד אלא שיתוף ערכי מלא. כך בכל תחום בחיים מוטלת חובה על האדם להפעיל שיקול דעת כדי לדעת איזו צורה של הליכה לבחור וגם לשאת בתוצאות, שכן בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו.
(בלק תשסג)
