מנהיגים שמרדו

במרידות המתוארות בספר במדבר, המנהיגים הזוטרים הובילו את ההתנגדות להנהגה המרכזית, ובעקיפין למרידה נגד ה'.
בפרשת בהעלותך כתוב: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" – בקצינים שבהם ובגדולים (רש"י) . בשלב השני הצטרף העם למרידה: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר" וגו', ולבסוף הגיע העונש: "הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד" (במדבר יא',א'-לג').
המרגלים המתוארים בפרשת שלח היו: "איש אחד איש אחד למטה אבותיו כל נשיא בהם". היו אלה הנשיאים שהוציאו דיבת הארץ רעה : "ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות" וגו' . בעקבות דברים אלה העם הצטרף למרידה: "וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" וגו'. העונש החמור ביותר שהוטל על דור יוצאי מצרים, ניחת עליהם בעקבות חטא המרגלים: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי" וגו' (שם יג',יד').
במחלוקת קורח ועדתו, עמדו לצידו: "חמישים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם". הם נקהלו על משה ואהרן בטענה: "רב לכם כי כל העם כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". בעקבות קורח ונשיאי העדה נקהלו כל העדה אל פתח אוהל מועד, כשחלקם משתתפים במרידה. העונש היה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש וגו'. ואש יצא מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (שם, טז').
כאשר בני ישראל נצמדו לבעל פעור, בשיטים, בהשפעת בנות מואב ומדין, כמתואר בפרשת בלק, היה זה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני שעמד בראש החוטאים: "ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". התוצאה הייתה: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנת אל בנות מואב. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל", והעונש בא בצורת מגפה: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (שם כה', א'-טו').
נשאלת השאלה: מה הניע את המנהיגים הזוטרים, נשיאי העדה ונשיאי השבטים, למרוד בהנהגה המרכזית, ומדוע הצטרפו בני ישראל למרידות האלה?
בהנחה שמה שהיה הוא שהווה, ומה שהווה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש, בכל מה שקשור לתכונות בני אנוש ונורמות התנהגותם, מאז ברא אלוקים את האדם ועד לימנו, הרי שהמודל שנציב לגבי התנהגות מנהיגים זוטרים כלפי השלטון המרכזי בימינו, ישפוך אור על התנהגותם של אלה, בדור יוצאי מצרים, לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה.
צפייה במליאת הכנסת בעת דיון על נושא טעון, תחשוף התנהגות תוססת של חברי הכנסת הממוקמים בספסלים האחוריים. התנהגות זאת מתבטאת בצעקות, בהערות מעליבות ומביכות, בכדי לזכות בתשומת לב הצופים בהם. לעומתם, חברי הכנסת והשרים מההנהגה המרכזית, היושבים ראשונה במלכות, החשופים לתקשורת עקב תפקידם הביצועי, אינם זקוקים לתעלולים תקשורתיים בכדי להתבלט. חברי כנסת זוטרים או מנהיגים מקומיים, שלא קודמו על ידי ההנהגה המרכזית לשביעות רצונם, וחוששים למעמדם ותדמיתם, יהוו מוקד תסיסה ומקור למרידות מתמידות. מנהיגים זוטרים אלה, יעטפו את תסכולם בטיעונים אידיאולוגיים של פעילות לטובת הציבור המקופח כלכלית, חברתית או פוליטית, ויגייסו את הציבור הזה לקידום מטרותיהם האישיות, כנגד המנהיגות המרכזית.
כהיום כן אז, המניעים של נשיאי העדה ושאר המנהיגים הזוטרים שמרדו כנגד משה ואהרן, ובעקיפין כנגד הקב"ה שמינה אותם, היו על בסיס אישי של חשש מאובדן מעמד ותפקיד . גם שם הטיעונים באו על בסיס אידיאולוגי, ושימשו כסות למגמות אישיות של המנהיגים הזוטרים המתמרדים.
במחלוקת קורח ועדתו מגמה זאת בלטה במיוחד: "כל העם כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". חז"ל חשפו בפרשנותם את השיטות הנלוזות של קורח, שבהן ניסה לשכנע את העם, שאת חוקי התורה משה בדה מלבו, והם נועדו לחמוס את העניים לטובת ההנהגה המרכזית. (תרומות, מעשרות, בכור בהמה, ראשית הגז וכ"ו – ילקוט שמעוני ,קרח רמז, תשנ')
בקברות התאווה, הקצינים שהיו כנראה אחראים על מלאכת הקמת המשכן, מצאו עצמם מובטלים לאחר סיום העבודות, ולכן אפשר שהם העלו את נושא התאווה לבשר, בכדי להפגין נוכחות בשטח. נושא זה דיבר אל האספסוף ( הערב רב שעלה ממצרים- תנחומא , בהעלותך ,טז'), וכך הם הצליחו להמריד אותם כנגד ההנהגה.
בשיטים, היה זה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, שהצליח לשכנע את שבטו לזנות עם בנות מואב ומדין
(מדרש אגדה, במדבר ,כו'- אלה פקודי), ובכך הוא מצא הזדמנות להביך את משה, שהיה נשוי לציפורה המדיינית, ולזכות באשראי בעיני שבטו . (שמות רבה , פרשה לג').
בחטא המרגלים, הייתה נציגות לכל השבטים: "איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם". נשיאים אלה חששו מאובדן מעמדם ותפקידם לאחר שיכנסו לארץ, שם יהיו זקוקים לאנשי מעשה שינהיגו את בני ישראל. הם הצליחו לרפות את ידי כל העם שלא היה מוכן להלחם לכיבוש הארץ, ועל אף הניסים הגלויים שחווה במצרים ועל הים, הוא לא האמין בישועת ה' לזכות בארץ המובטחת.
הלקח מאז להיום: על המנהיגים להפנים ש:"כל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים" (ולא לשם מילוי שאיפות עצמם) , ועל הציבור לבחון בשבע עיניים את הבטחות מנהיגיו, שחלק מהם: "אין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו" (אבות ב').
(בהעלותך ץשעא)