ד"ר עמוס בר דעעמוס בר דע
פרשת קרח הנדונה לפנינו והפטרה הסמוכה לה העוסקת במלכות ישראל הראשונה (שמואל א' פרקים יא'-יב') מציגים ביחד את טבעה של שררה וחדלונה, ומעמידים בצידה מודל הנהגה אלטרנטיבי שיש לשאוף ולחתור ליישומו. קרח המוצג כבעל ממון המונע מקנאה ומתאווה לכוח ושררה, משתמש באמצעים דמגוגים להמריד את העם כנגד הנהגתם של משה ואהרון. הוא בוחר עיתוי נוח מבחינתו לתחילת המרד. העיתוי הנבחר הוא בעת התערערות העם אחרי החוויה הקשה של חטא המרגלים, שבעטיו נגפו המרגלים ואף נקבע כי מאמצי העם להגיע אל הארץ המובטחת יעלו בתוהו. ניתן להבין את המצב הפסיכולוגי שבו עומד עם הנדרש למאמצים לא קלים ולעמידות ארוכת טווח על מנת להמשיך את המסע במדבר וכל זאת ללא מטרה וללא יעד ויעוד. הדרישה מהעם לשנס את מותניו ללא תכלית מביאה אותו לסיטואציה סיזיפית הגורמת לחידלון המוטיבציה. המצב המתפרש כמבוי סתום מערער את רוח העם ומהווה קרקע פורייה לגידול מנהיג כריזמטי שיחולל מרד בהנהגה הקיימת. תכני המרד ממוקדים בקריאת תיגר על הנהגת העם ובהטלת דופי הכולל האשמות של שחיתות ונפוטיזם. קרח מציג את הנהגת משה ואהרון כשלטון ריכוזי "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה" ומציע הנהגה אלטרנטיבית מבודרת "וכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'".
הנהגת משה במדבר הציבה את הדרישה למהפכה בתודעת העם. לאחר היציאה הפיזית ממצרים נדרש העם לעבור ממעמד עבד למעמד של בן חורין תוך התנערות מתרבותה האללית של מצרים, זו המטמיעה את האלוהות בטבע במה שנתפס בחוש, זו המקיימת את רוחו של הנפטר לנצח, בבשר המת המוחשי, זו הרואה את הביטוי הרוחני-אללי, בכוחות מאגיים במה שנתפס בעליל בחוש. המהפכה התודעתית ניסתה להמיר את האלילי הטמון בטבע באל טרנסצנדנטי שהוא מעבר לכל נתפס ואת המאגיה הפועלת מתוך עולם הטבעי לנס המכוון מלמעלה. לאור הנאמר לעיל יהיה אפשר לתאר את תוכן מהפכת הנגד (contra revolution) שרצה לחולל קרח על רקע התערערות רוח העם בחטא המרגלים. הרצון של העם לשוב מצרימה בחטא המרגלים מועצם על ידי קרח בדרישה לשיבה אל עולם התרבות המצרית. הדרישה הזו מתגלמת בדרישתו לכונן מחדש את מעמד הבכורים, מעמד שהיה להם במצרים. הבכור סימל את תהליך רישומיה הדרמתיים והאמוציונאליים של הלידה הראשונה המשנה את המעמד החברתי של התא המשפחתי שלא הושלם עדיין לתא משפחתי שלם. מתוך נתוניו הטבעיים של הבכור יוחס לו מעמד דתי בעל כוחות מאגיים ואף הפרעונים קמו מתוך הבכורים. מכת בכורות, האחרונה במכות מצרים כורתת את כוחם הדתי והמאגי של הבכורים.
מעמדו של בחיר ה' אינו מוקנה לו מתוך נתוניו הטבעיים אלא למרות נתוניו אלו, מתוך היותו ראוי. להבדיל מההיבט האלילי המקנה זכויות לבכיר, מעמדו הלאומי של האדם מישראל מקנה לו חובות ואינו מבטיח זכויות.
מול המודל בו הנבחר הוא האדם הראוי הקונה את מעמדו באמצעות חתירתו לשלמות רוחנית על ידי עמידה בחובות הדתיות המוטלות עליו, עומד המודל האלטרנטיבי של קרח אשר חוזר לאסכולה המצרית הרואה בנתון הטבעי של הבכורה מקור לזכויות. קרח טוען לקדושה הטבועה בבכור מתוך טבעו "וכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" (לשון הווה- קדושה אפריורית, ללא תלות במעשה) לעומת "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם" (לשון עתיד- שלאחר מעשה המצוות) של פרשת ציצית החותמת את הפרשה הקודמת שהיא כנגד המצוות כולם. מצוות ציצית מורה על קדושה שצריך לחתור אליה תוך העמידה בעבודת ה' על ידי יישום מצוותיו. הקדושה האפריורית של קרח גורמת לו לדרישת זכיות ללא עמידה בחובות, ועל כך נאמר בתחילת הפרשה "ויקח קרח", לקיחת הזכויות לשררה ולתהילה לעומת "לא חמור אחד מהם נשאתי" המורה על משיכת ידו של משה מכל טובת הנאה חומרית ועמידה בהנהגת העם בנתינה ללא תמורה.
לפרשתנו נסמכה הפטרה העוסקת במלכות ישראל הראשונה בה אומר שמואל "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם" (שמואל א פרק יב)'. שמואל הנביא משתמש בווריאציה מדבריו של אבי הנביאים בפרשתנו ". כמו משה מעמיד הוא את השררה והמלכות במבחן עבודת האלוקים, במבחן העמידה בחובות ובהתפרקות מדרישת זכויות. בסיום דבריו מזהיר "וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (שם), דבריו אמורים להדהד באוזני מנהיגי ישראל לדורות כי "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו' יא').
(קורח תשע)
