הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)התנגשות התרבויות מופיעה לעתים בדיון על התנגשות התרבויות. מעולמו של הרב קוק זצ"ל למדנו כי לתרבות ולאומנות יש תפקיד עצום – להניע את ביסום העולם ואת התרוממותו להופעתו העליונה. המהפכה הרבנית בראיית האומנות כבעלת ייעוד נעלה שחולל הרב קוק מכילה בתוכה תנועה לשני כיוונים מנוגדים. ראשון בהם הוא ההגדרה שקיימת חובה אמונית לפנות מקום לחיים האומנותיים, למן הספרות ועד האומנות הפלסטית. זהו המעוף הגדול שפתח בפנינו רבינו הגדול; ברם, יש בדבריו גם תנועה לכיוון ההפוך – הכיוון המגביל. אומנות בעלת ייעוד חייבת להיות נאמנת לייעודה, וחלק מייעודה הוא גם הסתרה של הכיעור האנושי והטמנתו. הרב קוק דרש את החובה לשמור על מחנה קדוש ולכסות את צואתו של האדם כדרשה רוחנית עמוקה – יש דברים שהכיסוי הוא המענה הראוי להם, בשל העובדה שהאומנות נושאת בחובה בשורה, והיא לא מנותקת מהקשר מוסרי, צניעותי, רוחני ואמוני.
עולם התרבות המודרני סובר בדיוק את ההפך. האומנות אינה כבולה לתפקיד כלשהו. היא אומנות. ככזו, היא אמורה להיות מנותקת מכל בחינה שאינה קשורה לביטוי האומנותי עצמו. היא לא צריכה לעמוד בקריטריון מוסרי, צניעותי, ציוני, חברתי או בכל עניין אחר. היא קיימת מצד עצמה. לא זו בלבד, אלא שתפקידה הוא דווקא לבדוק גבולות, לערער, להתריס, לחייב לבחון מחדש, להציג את כל הקשת הקיימת בעולם האנושי כולל הצדדים הבעייתיים ביותר שבו. ככזו היא צריכה להיות בעלת חרות טוטאלית, ללא הגבלה וללא מחסומים. מבחנה היחיד הוא – הוא עצמה.
התנגשות זו, לאחר שמנקים ממנה את המניפולציות הפוליטיות ואת החלקים המוטים והשקריים, היא בלתי נמנעת. וככל התנגשות, משמעויות הסתירה התרבותית תלויות במבוקש. היא עלולה להפוך להתנגשות כוחנית, שבה כל צד מנסה להכניע את הצד השני, בין בדרכים שלטוניות, ובין בדרכים ציבוריות של השתקה, הגחכה, הדרה והשנאה. מגמות מסוג זה גם מפיצות הרבה רוע, דרכי ביטוי מכוערות, ובסופו של דבר אנו נמצאים במקומות בהם אין אנו רוצים להיות. לא טוב לחיות בחברה בה עוצמה שלטונית שולטת על האומנות, ולא טוב לחיות בחברה בה אין הקיצוניות, כולל התרבותית, נעצרת לפני שהיא מערערת את עצם יסוד הקיום. ברם, התנגשות זו עשויה להפוך למקור עצום של עושר תרבותי. ככל מפגש ערכים, קיימת אפשרות עמוקה של משיכה לכיוונים שונים, מתוך הכרה בכך שאין האמת מצויה במקום אחד, והרצון ההדדי הוא לבחון את שני הכיוונים. בעולמה של התרבות הדתית המתחדשת שאלות אלו עולות תדיר – לא רק שאלת הגבולות, כי אם גם שאלת המגמה, הנקיות, הכוונון המדויק, ההימנעות מהזיוף, מקומו של הרוע והכיעור שבנו ועוד ועוד. בעולמה של התרבות הכללית עולות שאלות קיום אחרות, שעיקרן אף הוא נוגע בסוגיה האם היצירה האומנותית היא נטולת כל הקשר וקונטקסט ערכי, או שאף היא מצויה בו. ואז עולות השאלות המוסדיות: מי יקבע, ומה הסמכות, והאמנם אנו רוצים לחיות בחברה סותמת פיות, או מאפשרת חופש יצירה רק לאלה שצועדים בסך.
פרשה בה אנו עוסקים במחלוקות ובהתנהלותן היא הזדמנות עצומה המאפשרת מחלוקת עזה וקורעת, המתנהלת לשם שמיים, בדרך שאינה מתכחשת לעוצמתה, ובד בבד מונעת מהרצון לליבון סוגיות חמורות אלה. במקום בו מפנה ההתלהמות המילולית את מקומה להכלת עמדות שונות ואף מקוטבות – שם צומחות הברכה שבמחלוקת, והעוצמה שבאומנות.
(קרח תשעה)
