מהו סוד הצלחת מנהיגותו של יהושע?

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו…" (במדבר כ"ז, יח-כ) – "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" – ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. בבא בתרא ע"ה ע"א.

הדימוי שאותו בחרו חז"ל לאפיון ההבדלים בין מנהיגותו של משה לבין מנהיגותו של יהושע, הוא דימוי בעל היבט כפול. לפי המשך דברי זקני הדור המופיעים בגמרא, הדימוי של הנהגת יהושע כ'פני לבנה' נועד קודם כל לבטא את אכזבתם: "זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה – אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה" (בבא בתרא, שם).
אך נראה שבסופו של דבר, דווקא זקני אותו הדור למדו שיש למציאות זו גם צד חיובי עד מאוד. דווקא יהושע כתלמידו של משה, היונק ממנו את תורתו, הצליח יותר מרבו בהנהגה המעשית של העם: יהושע הוא שהכניס את ישראל לארץ ישראל, יהושע הצליח לכבוש את הארץ, כנגד יהושע לא היתה אף התמרדות, ויהושע הוא שהצליח להביא את ישראל להצהרות הנשגבות בברית שכם בסוף ימיו: "וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע" (יהושע כ"ד, כד).
החטא המפורש היחידי של עם ישראל בתקופת הנהגתו של יהושע היה חטאו של עכן, שלמעשה היה חטא פרטי שהעם כולו לקח עליו את האחריות לביעורו. אמנם ניתן למתוח ביקורת על הברית עם הגבעונים, ואולי גם על הברית עם רחב, אך הכתוב לא מדגיש את הצדדים השליליים של פרקים אלו ומציג את פעולותיהם של יהושע והעם כפעולות לגיטימיות.
מהי סוד הצלחתו של יהושע? כיצד הצליח במקום שבו כשל משה – המנהיג הגדול שמכוחו ינק יהושע את כוחו, כלבנה היונקת את אורה מן השמש? נראה שבמשל זה נעוץ גם הפתרון שהציעו חז"ל לשאלה זו. אורה המסנוור של השמש אינו מאפשר מקום לאורות נוספים, כאורם של הכוכבים. אור האמת בטהרתה שאותו ייצג משה (כאספקלריה המאירה), הוא אור מסנוור ועצמתי, שיכול להעניק חיות של ממש לתלמידים כיהושע (כיחסי חמה ולבנה) – אך כוכבים בעל אור עצמי מתקשים להרגיש בעלי ערך לאורו.
בעיה נוספת היא שהאור הגדול של משה, מציע עצמות רוחניות אדירות, שקשה להם להתמודד עם דרישות קטנוניות וחומריות של העם. חטאו המפורסם של משה עליו קראנו בשבוע שעבר, חטא שבגללו החליט ה' שמשה לא מתאים להיות האדם שיכניס את ישראל לחיים מעשיים בארץ ישראל, נבע מכעסו על העם על שביקשו מים (ולא בבחינת "אין מים אלא תורה" – אלא כפשוטו). לעומת זאת, המילים הראשונות שאמר יהושע כמנהיג הם: "וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר. עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (יהושע א', י-יא).
בפעולת מנהיגות ראשונית זו ניתן להבחין בשלושת התכונות המלוות את יהושע לאורך כל תקופת מנהיגותו. ראשית כל, יהושע פועל מול העם באמצעות המנהיגות המשנית. לעומת זאת כל תקופת משה כמעט ולא מוזכרות פעולות של המנהיגות המשנית, וכשזו קיימת היא כמעט תמיד כנגד הנהגת משה (המרגלים, עדת קורח, מנהיגי העם המתלוננים ועוד).
שנית, יהושע מתייחס קודם כל לצרכים החומריים של העם, מתוך הבנה שגם כשהיעד הוא יעד עליון של כניסה לארץ הקודש, יש להתחיל את הבניין מ'להכין סנוויצ'ים' כצידה לדרך. יהושע נותן לעם התראה מספקת מראש על מנת שייערכו גם נפשית למעבר – ל'הכנת הסנוויצ'ים' אולי היתה מספיקה התראה של יום אחד, אך להכנות הנפשיות נצרכת תקופת עיכול ארוכה יותר.
שלישית, אורו של יהושע – כאורה של הלבנה, לעיתים זורח במלואו ולעיתים מתמעט: לעיתים יהושע פועל בצורה ניסית לחלוטין – אך לעיתים הוא נותן למציאות לפעול את פעולתה הטבעית. במקרים מסויימים יהושע מתמלא אורה ומצווה "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן (שם י', יב) ובמקרים אלו אף עלה על רבו, כמו שנאמר: "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ" (שם יד). אך מרבית הזמן יהושע פועל בצורה טבעית: יהושע משתמש בתכסיסי מלחמה, מציב מארבים, ונוקט פעמים רבות בתכסיסי פתע. לא במקרה מילותיו הראשונות של יהושע לעם הם "הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה": עם ישראל שהיה רגיל לאכול לחם מן השמים צריך להבין שעם יהושע עוברים להנהגה טבעית יותר. מהלך החיים היומיומי יהיה טבעי לחלוטין, כאשר מדי פעם יופיעו הבזקים של אור גדול, אך לא הם שינחו את חיי השגרה של העם.
בספר יהושע אנו נפגשים במקרים רבים שהיו יכולים להתפתח לעימותים בין המנהיג לבין נציגים אחרים של העם, כפי שארע בימיו של משה: המרגלים שהבטיחו לרחב הבטחה שלכאורה סותרת את הצו של "לא תחיה כל נשמה", שבטו של עכן שהיה עלול להגן עליו לולא שכנעו יהושע להודות בחטאו, נשיאי העדה שהבטיחו לגבעונים לחיותם, שניים וחצי השבטים שרצו לנחול מעבר לירדן ועוד. יהושע הצליח למצוא פתרונות מעשיים לכל אחת מהסוגיות הללו, תוך שהוא מעדיף לוותר על הויכוח העקרוני הטהור, לטובת חיפוש אחר פתרונות מעשיים שיביאו תועלת לשני הצדדים – וימנעו את העימות בינו לבין כוחות נוספים בעם (בדומה לגישת הwin-win, בשפת הגישור המודרנית).
אין ספק שלולא קיומה של השמש, לא היה כל אור ללבנה. אך ספר יהושע מדגים כיצד מנהיגות מכילה ומשתפת, מנהיגות הצומחת לאור העם ומצליחה להעצים את אורו של כל אחד מפרטיו, יכולה בסופו של דבר להביא לידי ביטוי מעשי ושלם את אורה של תורה.
(פנחס תשסח)