איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהמאי דכתיב: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע י"ד, )? … משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה – "וצדיקים ילכו בם", הוא שנתכוין לשם עבירה – "ופושעים יכשלו בם". נזיר כ"ג ע"א.
כניסתה של רות המואביה לעם ישראל עליה נקרא בחג מתן התורה, נראית לכאורה סותרת את דברי התורה – "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (דברים כ"ג, ד). הדרשה המפורסמת המתמודדת עם קושי זה, קובעת כי האיסור חל רק על "עמוני" – ולא על עמונית, על "מואבי" – ולא על מואבית (יבמות ע"ו ע"ב).
כבר הגמרא מביאה קושיות רבות על דרשה זו, וביניהן מדוע יש לחרוג מן הכלל הרגיל שלשון זכר כוללת אף את הנקבה. תירוצה של הגמרא הוא שבמקרה זה, התורה נימקה את איסור החיתון בעמון ומואב "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (שם, ד) – ו'דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם'. כבר הגמרא מקשה על תירוץ זה מספר קושיות, ואנו נוסיף לכך קשיים נוספים העולים מפשוטו של מקרא.
ראשית כל, יש להבין כיצד יתכן שעל חטא פעוט של 'ביטול מצוות' הכנסת אורחים, דנים את העמונים והמואבים בצורה כל כך קשה, בעוד שעמים אחרים שעוונם קשה יותר – לא נענשו בהרחקה תמידית מעם ישראל. שאלה נוספת היא מדוע בחרה התורה להקביל את איסור החיתון עם עמון ומואב, לאיסור החיתון בממזרים, המובא בסמיכות ובאותו הלשון: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה' " (שם, ג).
שאלה נוספת היא מדוע הביאה התורה את החטא הקל של אי הכנסת האורחים, במקום להביא את העוון המרכזי של מואב, בכך שהזנו את בנותיהן בכדי לגרום לישראל לחטוא בעבודה זרה (במדבר כ"ה, א-ג). הזניית בנות מואב גם מעצימה את הקושי של הדרשה "מואבי" – ולא מואבית, שכן לכאורה נראה ממקרה זה שהסכנה דווקא טמונה בבנות מואב, ולא במואבים עצמם.
נראה שאת התשובה לכלל הקושיות הללו יש לחפש דווקא בפרשיית לוט ושתי בנותיו, שבעקבותיה נולדו עמון ומואב. בפרשיה זו נראה לכאורה כי לוט כלל לא שלט בנעשה – שכן היה 'שיכור כלוט'. אך דרשתנו מגלה לנו שלא כך היו פני הדברים: לוט התכוון לשם עבירה של גילוי עריות, ובחר במתכוון ללכת למערה – תוך אשליית בנותיו כי "אִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ" (בראשית י"ט, לא). לפי דרשתנו, למרות שלוט ידע מתוך דברי המלאכים שרק ערי הכיכר הושמדו, הוא לא הרגיע את בנותיו במתכוון. במקום זאת לוט העדיף להסתתר תחת מעטה השכרות – זאת בכדי לנסות ולהסיר מעצמו את אשמת גילוי העריות.
לעומת זאת בנותיו שחשבו כי מהאנושות נותרו רק הן והוא, חשבו כי כשם שהציווי האלוקי "פרו ורבו" ציווה למעשה על יחסי האישות בין קין ואחותו, הרי שאם חזרה האנושות למצבה הבראשיתי – גם הן מצוּות למסור את נפשן על מנת לגמול חסד עם קיומו של העולם, ולהציל את האנושות מכליה (להרחבה עיין בויקרא כ', יז המכנה את גילוי העריות "חסד", ובסנהדרין נ"ח ע"ב שם נדרש הפסוק "כי אמרתי עולם חסד יבנה" – על קין שנשא את אחותו).
האם העמונים והמואבים הם צאצאי מעשה איום ונורא של גילוי עריות, של אב שחמד את בנותיו – ובכך המשיך את דרכה של סדום הקובעת ש"שלי – שלי, ושלך – שלך" גם במישור של יחסי האישות? או שמא יש לראותם כצאצאים של מעשה חסד עצום, של מוכנות להקרבה עצמית לשם הצלת קיום העולם ועתיד האנושות?
נראה ששאלה זו לא הוכרעה, והיא נתונה לפתחם של העמונים והמואבים העתידיים. כאשר נוקטים עמון ומואב במידתם של אנשי סדום, ואינם מקדמים בלחם ובמים את ישראל – מכריעים הם את דינם לכף חובה, ומעידים הם על עצמם כי הם לא צאצאי בנות לוט מצילות העולם, אלא צאצאי לוט ההולך בדרך סדום. במקרה זה ברור מדוע התורה דנה אותם כממזרים – שכן צאצאי גילוי עריות הם.
ניתן לשער שגם את הבנות המואביות שהזנו את ישראל אחרי אליליהן – יש לראות כמי שממשיכות את דרכו של לוט, שכן לא רק שלא גמלו חסד של אמת עם ישראל, אלא שניסו לגרום לישראל להיות כאנשי סדום. ואכן, על הנשים המואביות והעמוניות שנהגו כבנות מואב שבמדבר, והטו את לב שלמה אחרי אלהים אחרים, קובע הנביא שהן "מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם" (מל"א י"א, ב).
לעומת זאת, מגילת רות שמלמדת אותנו על עצמת החסד המצויה ברות המואביה, מורה שיש לראות בה את הצאצא של בנות לוט גומלות החסד, ויש להתייחס אליה כזרען של מי שמסרו נפשן להצלת וגאולת העולם. לכן, ראויה היא לא רק להצטרף לעם ישראל, אלא גם שיצא ממנה משיחו וגואלו של עולם. לכן גם קבעו חז"ל כי כל מואבית או עמונית שתבחר להצטרף לעם ישראל על מנת לבנותו ולא על מנת להורסו, כהצהרתה של רות "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקַיִךְ אֱלֹקָי" (רות א', טז), ראויה היא לבֹא בקהל ישראל – שכן מעידה היא על עצמה שהיא מזרען של גומלות החסד המוסרות נפשן על גאולת האנושות.
(במדבר תשסז
