פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הסערה הציבורית שהתעוררה באחרונה ביחס לפרשת "האי היווני" והחלטת היועץ המשפטי להימנע מהגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, לוותה בתהיות כבדות גם כלפי ההליך המשפטי. מכוח החוק, היועץ המשפטי לבדו מוסמך לקבל החלטה על הגשת כתב אישום, אלא שבמקרה זה הן היועץ המשפטי, הן פרקליטת המדינה גיבשו את החלטתם רק בעקבות התייעצות עם משפטנים נוספים. בין הטענות המרכזיות שנשמעו היו ש"הרכבים מורחבים" אלה, לא היו אלא מעין חותמת גומי להחלטת ה"ראש", והראיה שההחלטות הסותרות לחלוטין זו את זו שקיבלו פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי – נתקבלו פה-אחד על דעת כל המשפטנים שהיו שותפים להן.
זאת ועוד: חוק יסוד: הממשלה קובע שמשפטו של ראש הממשלה יתנהל בבית משפט המחוזי בירושלים לפני שלושה שופטים. אכן, זהו החריג. הכלל הוא שאדם רגיל נידון דרך כלל בערכאה ראשונה בפני דן יחיד, אפילו כשמדובר בעבירות חמורות דוגמת שוחד, מרמה והפרת אמונים.
בעניין זה שונה לחלוטין גישת המשפט העברי, שבה נקבעה הלכה שהחלטה שיפוטית צריכה להתקבל ב"בית דין" של שלושה דיינים לפחות (שו"ע חו"מ ג, א), ורק במקרים יוצאים מן הכלל התקינו הקהילות תקנות שהתירו לדיין אחד לקבל הכרעות שיפוטיות. חיוב זה בשלושה דיינים הוא אפילו כאשר מדובר בתביעות פעוטות, קלות ערך מבחינה כספית, שכן "דין פרוטה כדין מאה".
מעבר לפן הפורמלי שבחובת דיון בפני שלושה דיינים (שלגבי מקורו יש מחלוקת, האם מן התורה הוא), משתקפת כאן גם גישה ערכית שאדם בודד עשוי לטעות בדינו, בבואו לחרוץ דינו של אדם. וכבר אמר רבי ישמעאל במשנת אבות (ד, ח): "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד, ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה".
על פני הדברים, מדובר בחובה נורמטיבית, מצווה. אכן, כבר הפירוש המיוחס לרש"י, עמד על כך שמדברי הגמרא בסנהדרין (ה, ע"א) עולה גישה שונה: "תנו רבנן: דיני ממונות בשלושה, ואם היה מומחה לרבים – דן אפילו יחידי". כדי ליישב בין סוגיית התלמוד לבין משנת אבות, מסביר רש"י שמדובר בשני מישורים שונים: המצוי והרצוי. לפי הדין המצוי, אמנם דיין מומחה רשאי לדון דיני ממונות יחידי, אך מצד הדין הרצוי: "אף על פי שיחיד מומחה דינו דין גמור, מכל מקום אל תזקק עצמך לבוא לידי כך, שאין שום אדם רשאי לדון יחידי, אלא הקב"ה שהוא יחיד".
כיוצא בזה העיר הרמב"ם בפירושו על אתר, שאיסור לדון ביחד "מצד המוסר הם, לא מצד האיסור", וכן כתב בהלכותיו (סנהדרין ב, יא): "ואף על פי שהוא מותר, מצוות חכמים הוא שמושבי עמו אחרים". והוסיף הרמב"ם לגבי סוף המשנה: "כשיחלקו עליך חבריך בדעת מן הדעות, לא תכריחם לקבל סברתך מפני שהם מכירים אם יש להם לקבלה, ואינם ברשותך להכריחם לקבל את דעתך".
לפי פשט הדברים, מופנית המשנה לדיין מומחה, כפי שפירשנו לעיל, שאף על פי שמצד הדין המצוי, רשאי הוא לדון יחידי, אין ראוי שיעשה כן. אכן, ואפשר שהיא מופנית לכל אדם, ואינו עוסק דווקא ב"דיון" פורמלי, בהליך שיפוטי, אלא ב"שפיטה" של הדיוטות, בביקורת שמעביר כל אדם על תופעה או אירוע מסוימים.
המסר הגלום במשנה הוא שלא כל סמכות ורשות – יש לנצל. העובדה שסמכות מסוימת ניתנה בידך, אינה אומרת שחובה עליך לעשות בה שימוש. לעתים קרובות, שכר השימוש יוצא בהפסדו, אם ניתן להגיע לאותה תוצאה גם באמצעים אחרים. דיין שידון לבדו – לפסק דינו יש תוקף מבחינה פורמלית, אך סביר להניח שבמקרים רבים יאבדו בעלי הדין (בעיקר זה שהפסיד) את אמונם בו, כי יאמרו שפעל בשרירות לב, בלי שתהא עליו ביקורת של אחרים, ואין לך נכס יקר יותר לבית הדין, שאין לו "לא חרב ולא ארנק", אלא אימון הציבור בו.
האיסור לדון "יחידי" עשוי לנבוע מכמה סיבות: היעדר דעות נוספות מונע ביקורת ראויה ופותח פתח לשרירות לבו של הדיין. גם אם לא מדובר בהליך שיפוטי פורמלי, על כל אדם להשתדל ולשמוע דעות נוספות קודם שיבוא ל"שפוט" תופעה מסוימת ולקבל החלטה בעניינה. ריבוי הדעות הוא ערובה לליבון טוב יותר של הסוגיה העומדת על סדר היום.
על דרך הדרש, פירש הרב בונים משנה זו גם כמכוונת נגד הפגיעה בכללי הצדק הטבעי: "אל תהי דן יחידי", היינו: אל תדון רק לאחר ששמעת את בעל הדין האחד, מבלי ששמעת את הצד האחר. "שאין דן יחידי אלא אחד", רק הקב"ה שיודע מה בלב כל איש, יכול לשפוט ללא שמיעת הצד האחר כיוון שהוא יודע זה כבר את אשר יאמר (ואפילו הקב"ה לא דן אלא לאחר שנתן לבעל הדין להשמיע טענותיו): "והיה כי יצעק אלי" – מיד עם בוא טענותיו של העני לפני, איני זקוק לשמוע את הצד האחר אלא מיד – "ושמעתי כי חנון אני" (שמות כב, כו).
(חוקת תשס"ד)
