פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת המרגלים היא מן המאורעות הטראומטיים בתולדות ישראל. בשל חטאם, נגזר על בני הדור כולו, למעט יהושע בן נון וכלב בן יפונה, להפוך מדור הגאולה לדור המדבר, שבניו לא נכנסו לארץ ישראל ומתו במדבר. הבכי הפך והיה בכייה לדורות.
בשבוע שבו שר האוצר של מדינת ישראל הורשע בגניבת מיליונים מקופה ציבורית שעליה הופקד, מן הראוי לעיין שוב בטיבם של "שלוחי ציבור" והנדרש מהם.
ראשיתה של הפרשה, בבחירת ה"אנשים" שעליהם הוטלה המשימה ל"תור את הארץ". המקרא אינו מפרט מהם הכישורים שנדרשו מאותם מרגלים, אך בוחר להדגיש, פעם אחר פעם, שהיו "אנשים", ראשי עם, ו"נשיאי" השבטים: איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם (יג, ב). גם בהמשך מושם הדגש הדגש על כך, ש"כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (יג, ג). וכך, גם בתיאור שבספר דברים (א, כב): "נשלחה אנשים… ואקח מכם שנים עשר אנשים".
ברם, מה טיבם של אותם אנשים? האמנם נבחרו לתפקידם או מונו אליו? וכיצד הייתה הבחירה, ועל ידי מי? שאלות בסיסיות אלה, שעולות בכל תהליך של יצירת הנהגה נותרות סתומות במקרא. פער זה, מבקשים להשלים מדרשי חז"ל והפרשנים לדורותיהם. כך, לדוגמא, מפרש רש"י על אתר: "'כלם אנשים' – כל אנשים שבמקרא – לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". כיוצא בו פירש רבי אברהם אבן עזרא: "וטעם 'אנשים' שהם ידועים גיבורים, וכן 'כולם אנשים' (להלן, פסוק ג), 'וחזקת והיית לאיש' (מלכים א ב, ב). ובדומה לו פירש רבי עובדיה ספורנו: " 'כולם אנשים' – אנשי חיל".
המשכה של פרשה, מגלה לנו שדווקא אותם ראשי עם ומנהיגיו, כשלו בחטא חמור, וסרחונם הגיע עד רחוק. משנתברר כי חטאו, נגזר עליהם עונש חמור במיוחד: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' (יד, לז)". במדרש, הפליגו חז"ל בתיאור המגפה, ולא חסכו בלשונם: "אמר רבי שמעון בן לקיש: שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם [=נתמשך ונתארך מפיהם], ונפל על טיבורם [=הטבור], והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם". לאור זאת, רק גוברת השאלה שבה התחבטו פרשני המקרא: מה היה חטאם הגדול של המרגלים, והרי לכך נשלחו, למסור דיווח על שראו עיניהם! "וכי על מנת שיעדו לו שקר שלח אותם" (הרמב"ן בפירושו על אתר)?
חלק מהפרשנים תולים את עיקר החטא בניסיונם של המרגלים, כמעשה כמה פרשנים בתקשורת בת ימינו, להוסיף דברי "פרשנות" סובייקטיבית משלהם במסווה של "דיווח" אובייקטיבי: "אפס כי עז העם". אחרים, רואים את עיקר החטא לא בדיווח אלא בתוצאות שהסיקו הימנו. במקום שיאמינו בה' ויציבו בפני העם את את האתגר, את חזון העלייה לא"י למרות כל הקשיים, אחזה במרגלים רוח חולשה ומורך לב, ונטעו בלב העם פחד וייאוש: "אחינו המסו את לבבנו" (דברים א, כח).
שני הסברים, מכל מקום, רואים את החטא בחריגה משני כללי יסוד שעומדים, עד ימינו, בבסיס דיני המנהל הציבורי. האחד, חריגה מסמכות, בא בדברי רבי יצחק עראמה, בעל ה"עקדת יצחק": "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאד". חריגה מסמכות, אז כהיום, מהווה מעילה באימון שניתן ביד בעל השררה, ובציבור ששלח אותו.
ההסבר השני, שמובא בזוהר, רואה את הכשל בכך ששיקולים זרים הם שהנחו את המרגלים במעשיהם: "אמרו: אם יעלו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מכהונתנו ומשה ימנה אחרים תחתנו". ויפים לעניין זה דבריו של הרב י"י וינברג, בעל ה"שרידי אש", בעצמו מגדולי המנהיגים הרוחניים בדור שעבר: "יש מידה ומידה. מידה לעם ומידה למנהיג. מה שאפשר לסלוח לאדם פשוט, לו, למנהיג, לפשע ייחשב. מי שסר כחוט השערה מדרכו הסלולה בשביל תועלתו הפרטית הוא איש חלש, ואין עטרת מנהיג הולמתו". (לפרקים, ירושלים תשס"ג), עמ' תקח).
יהא אשר יהא, יש בפרשה זו כדי ללמדנו שאף "ראשי העם" ומנהיגיו, אינם מחוסנים מפני החטא. להפך: האחריות הגדולה שמונחת על שכמם, יש בה כדי להעצים את חובתם למלא תפקידם ביושר, במסירות ובנאמנות, וכל חריגה אפילו קלה הימנו, עשויה להמיט עליהם ועל הציבור שתלוי בהם אסון גדול.
(שלח תשסט)
