פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת אלדד ומידד במחנה היא מן הפרשיות המרתקות שבספר במדבר. שניהם קוראים, כביכול, תגר על "מונופול" הנבואה של משה, ומבקשים לאחוז במידת הנבואה. התגובה אינה מאחרת לבוא: "וירץ הנער, ויגד למשה, ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה!" (יא, כז). ה"נער" האנונימי, אינו עוצר ברוחו. למראה התחרות שקמה למשה הוא רץ, ובבואו לפניו, מן הסתם מתנשף ומתנשם, הוא "מגיד" למשה, וחוזר ו"אומר" לו: הראית? קמו לך מתחרים! מרדו בך! ". משמעותה של ריצה זו מקבלת משמעות מיוחדת לאור פירושם של חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, שאותו "נער" לא היה אלא גרשם בן משה (ולפיכך כתוב "הנער", בה"א הידיעה), שכביכול ביקש להציל את כבוד אביו ולהגן עליו מפני המבקשים לערער על סמכותו.
עוד בטרם מספיק משה להגיב, וכבר קופץ רוגזו של "צעיר" נוסף, יהושע בן נון, "משרת משה", מ"בחוריו", שפוסק על אלדד ומידד את הדין וגוזר עליהם עונש חמור של שלילת חירותם: "אדוני משה, כלאם!". לא זכות טיעון, לא מתינות בדין, אלא מאסר, ומיד! דומה שכל מנהיג עם מעט ניסיון פוליטי היה תומך בעמדת יהושע: את המרידה יש לדכא בעודה באבה, שמא תתפרץ ותהיה לאש גדולה, תבערה שלא ניתן לכבותה.
חז"ל יצקו תוכן חריף עוד יותר למעשה זה. ראשית, על ידי הנגדת "שבעים הזקנים", שנחה עליהם הרוח במצוות ה', עם אותם "שני אנשים" סתמיים, שלכאורה ביקשו ליטול לעצמם כתר שלא נתעטרו בו. יתר על כן: חז"ל מפרטים תוכן נבואתם של השנים: "אמרו, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". היינו: השנים הפיצו דברי בלע, במטרה להתסיס את העם, להסיתו ולהמרידו. "סופו של המנהיג קרב, ויש להתכונן לקרב הירושה".
למרות כל זאת, תגובתו של משה רבנו מתונה בהרבה. הוא "אומר" ליהושע – ואמירה, לשון רכה היא – "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם!". לא קנאה, לא שנאה, לא תחרות, ולא איבה. אדרבה: יבואו הכל ויתנבאו, ובלבד שתהא רוח ה' עליהם. חירות ביטוי וחופש נבואה מוחלטים, "מי יתן כל עם ה' נביאים!".
כמה לקחים חשובים נלמדים ממעשה זה. ראשית למדנו שה"נבואה" – ותורה בכלל זה – אינן נחלתו של איש מסוים, של חוג מסוים. הקב"ה עשוי להשרות את "רוחו" על כל אדם. יתר על כן: לא תמיד ה"תלמידים", ה"משרתים", משקפים באמת את עמדתו של הרב. לא אחת, בוחרים הם לעצב להם דעה משלהם, בצלמם כדמותם, תוך עיוות דעתו האמיתית של הרב, המורה והמנהיג. הרב, ה"גדול", מוכן ואפילו מעודד ריבוי דעות, פלורליזם, ומתינות בדין. ואילו תלמידיו, נוטים אל הקיצוניות, אינם סובלים דעות אחרים ואינם סבלנים כלפיהם.
החכמים והפרשנים נחלקו בפרשנות דבריו של יהושע, "אדוני משה כלאם". יש מהם, דוגמת "תרגום ירושלמי" (והובאו דבריו בפירוש הרמב"ן על אתר), שפירשו "כלאם" לשון מניעה, לאמור: מנע מהם רוח הקודש, שלא תשרה עליהם. ויש שפירשו (סנהדרין יז, ע"א) הביטוי בלשון כילוי, מעין דרך הפלגה: "הטל עליהם צורכי ציבור, והם כלים מאליהם…". ויש שפירשו (ספרי צו, ורש"י על אתר) מונח זה כמשמעו בלשון ימינו: "תנם אל בית הכלא", היינו: שלול את חירותם. עונש חמור זה, בלא משפט, כמעט שאינו ידוע ממקורותיו הקדומים של המשפט העברי. עדיו הראשונים נזכרים בסיפור יוסף, אך שם הוא מעשה ידי המלך המצרי, שנתן את יוסף אל "בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים". גם בהמשך מושלכים שני שרי פרעה שסרחו, שר המשקים ושר האופים, "במשמר…אל בית הסוהר", עד לבירור משפטם במועד מאוחר יותר.
גם בתקופות מאוחרות יותר, עד למאה הי"ג, היה השימוש בעונש המאסר מצומצם למדי. חכמי המשפט העברי העדיפו להשית על העבריין עונשי גוף (מלקות או אפילו עונש מוות) , ובלבד שלא תישלל חירותו. מסיבה זו, ובניגוד לשיטות משפט בנות ימינו, כמעט שנמנעו כליל מהשתת עונש מאסר על חייב שחב חוב של ממון לחברו אך לא שילמו. רק משנתערערו סדרי הכלכלה, והחייבים החלו לנצל גישה זו להשתמט מתשלום חובותיהם, החלו להטיל עליהם גם עונשי מאסר. גם פרשה זו, יש בה כדי ללמדנו מה רב כוחה של חירות הפרט, הן חירות הדעה והדיבור, הן חירות האדם, ומהם יתד מהם פינה
בהעלותך תשסז
