הרב חגי לונדיןבפעם שעברנו סקרנו את עיקרי האידאולוגיה הדתית – הן הנוצרית והן המוסלמית – אשר המכנה המשותף לשתיהן הוא הדגשת החוויה הרוחנית-הפרטית על חשבון החיים הארציים-לאומיים. על פי כיוון חשיבה זה נוכל להבין את הנזק האדיר אשר הביאו התפיסות הדתיות למין האנושי.
מה יצר מושג ה'דת' בתרבות האנושית?
כל עוד היה מרכז חיים לאומי-ישראלי, היה ברור לאנושות כולה, במודע או בתת-מודע, כי קיימת דרך חיים המאחדת שמים וארץ. ישנו בעולם פֶנוֹמֵן חַי בדמותו של עם-הנצח, אומה הכוללת בקרבה עוצמות חיים אינסופיות, 'אימפריית קודש' כמלכות שְׁלֹמֹה, המקדמת קמעא קמעא את המציאות בתהליך התפתחותי, הכרתי ועל-הכרתי, בתוך החיים עצמם.
במצב האידיאלי, הייתה אמורה האנושות להתקדם מתוך זרמי החיים הפועמים בה מן הלִיבָּה העולמית, הלא היא האומה הישראלית. שבטים ברברים בקצה התבל, אמורים היו להתפתח מוסרית קמעא קמעא בתהליך הדרגתי-פנימי, אשר אינו כובש ומנתץ את כוחותיהם הטבעיים, כי אם מאפשר לכל אחד מהם למצוא את מקומו הראוי. המציאות כולה, אף בעלי החיים, מתעלים במדרג אבולוציוני מתוך ההשפעה הקוסמולוגית הזורמת מן החיוּת הישראלית, "זאב וטלה ירעו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיה סה, כה).
אולם, לאחר חורבן הבית והעמדת 'מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים', כאשר נגנזה האחדות בין הממד הארצי ובין הממד הרוחני בתודעה הישראלית – החלה התפיסה הדתית ובראשה הנצרות, להתבסס בתודעות העולמיות. כאשר נדמה כי אופציית החיים הישראלית, המחברת בין העולמות, יורדת מעל במת ההיסטוריה – מדמה האנושות האלילית כי תגיע לקרבת אלוהים על ידי התמכרות לצד הרוחני-אישי, על חשבון הממד הארצי-לאומי. החיוּת הציבורית, אחדות הקודש והחול בכל מישורי החיים – נתחלפה בחוויה הדתית הפרטית. מושגי החיים הישראליים הועתקו על ידי הדתות בצורה מסורסת, ונהפכו לתיאולוגיה אוניברסלית – מערכת חוקים דתית, אנטי-לאומית, חיצונית לחיים, הכובשת וממיתה את הנטיות הטבעיות, "מינות – כעניין שנאמר (קהלת ז, כו): 'ומוצא אני מר ממות את האשה'|" (ספרי, במדבר קטו).
המושג "דָתִיּוּת", כלומר, היחס לאלוהים שלא מתוך ההרמוניה בין נטיות החיים השונות, אלא מתוך הצדדים המופשטים לבדם; שלא מתוך המסגרת הלאומית הישראלית כי אם מתוך חוויה דתית פרטית; שלא מתוך כללות החיים כי אם 'מחוץ' להם – הוא "הטעות ההיסטורית" (צמח צבי, אגרת עא), הזיוף הגדול בהיסטוריה האנושית. התרבויות הדתיות הינן הטיית אפיק החיים העולמי ממסלולו הנכון: במקומן של אומות המתפתחות מוסרית בצורה גלויה ובצורה נסתרת, על ידי הקישור לעם ישראל וחיותו הציבורית, וממשיכות בתוך כך את זרם החיים הטבעי עם כל עוצמתו – מופיעות חברות אנושיות בעלות תפיסות מחשבתיות הדוגלות בדיכוי כוחות החיים למען האידיאל הדתי.
(מובן כי כדרכה של מערבולת אשר בה, כחלק מן הסחף המרכזי כלפי מטה, נוצרים גם תתי-זרמים הפוכים כלפי מעלה – יצרו אף הדתות העולמיות במהלכן תופעות חיוביות ופריחה מסויימת של כוחות בתרבות האנושית: עידון ההגשמות האליליות, פיתוח מסויים של רגשות עדינות ומוסר, הישגים אומנותיים בתחומי המוסיקה והציור הכנסייתיים וכדומה, אולם אנו מתייחסים כאן לעיקרון הבסיסי אשר הוא המאפיין המובהק של מעמד הנפש הדתי – דיכויָּם של כלל נטיות החיים בפני חלק מסויים מהם).
מכל מקום, עצם התפיסה הדתית היא כשל מחשבתי: תודעה תרבותית אוניברסלית שהקודש מתנגד לחיים. הרעיון הדתי טומן בחובו הנחת יסוד, כי השאיפה לאלוהים, כלומר הנטייה למוחלט, לנצח ולשלמות – איננה יכולה לנהל את המערכות הארציות של החיים הלאומיים. מתוך כך, נגזר חזון ה'אפוקליפסה': מכיוון שהחיים החברתיים-ארציים במהותם אינם יכולים להתקדש – נגזר גורלם להישמד מעל פני האדמה. זוהי התודעה שהביאה, אם כי בתהליך מורכב, לניוון כלל עולמי של רוח האדם – 'חשכת ימי הביניים'. כל חייו של המין האנושי: המדע, האסתטיקה והרגשות האנושיים – עתידים להידרס תחת מגף הכנסיה.
במדבר תשסו
