מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)
סיכון רב נוטל על עצמו מי שכותב טור שיש בו נגיעה פוליטית, יומיים לפני הבחירות, בידיעה שהטור יתפרסם יומיים לאחר הבחירות. ואף על פי כן אני נוטל על עצמי את הסיכון מתוך הכרה ברורה שהבחירות אינן אלא קצה הקרחון של השסע התרבותי והחברתי המהווה איום קיומי על החברה הישראלית, ואין בכוחן של תוצאות הבחירות, יהיו אשר יהיו, או היו אשר היו, לשנות את המציאות הכואבת.
רבים וטובים מנסים לשדר שהקרע אינו משקף את זרמי העומק של החברה הישראלית, שבתוכם מסתתרת תשוקה עזה לאחדות. כותב השורות הללו סבור לצערו שהמציאות הפוליטית משקפת נאמנה את בחירתה של החברה הישראלית להעמיק את הקרע ולא לאחות אותו. שני המחנות הפוליטיים בישראל אינם נושאים את דגל האחדות אלא את דגל ההכרעה. יש כמעט קונצנזוס בחברה הישראלית שהבחירות הללו הן "הגורליות ביותר בתולדות מדינת ישראל". "הגורליות" נגזרת מכך שכל אחד מן המחנות מאמין שניצחונו של המחנה השני מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל, ולכן הוא סבור שניצחונו שלו איננו אלא מבצע להצלת המדינה. המשימה אפוא היא הכרעת המחנה השני. מערכת הבחירות הנוכחית איננה מעניקה תחושה חגיגית. מסע הבחירות הנוכחי הוא מסע של דמוניזציה של המחנה השני, מסע הפחדה מפני ניצחונו של המחנה השני. התפיסה הזו אינה רק נחלת מנהיגי המפלגות. כיאה למדינה דמוקרטית, היא משקפת את תפיסת החברה הישראלי כולה. ירידתו של בני גנץ, שנשא את דגל האחדות, מן המפה הפוליטית, היא עדות לכך.
יש לכאורה קונצנזוס בחברה הישראלית שמדינת ישראל היא "מדינה יהודית דמוקרטית". אמרתי "לכאורה", כי אני חש שמנקודת מבטו של המחנה הקרוי "ליברלי" הגדרה זו של מדינת ישראל איננה אלא מס שפתיים הנדרש להצדקתה של הציונות, כי בלי לומר "יהודית" נשמטת הקרקע מתחת לרגליה של המדינה. אבל משמעותה של המילה מטושטשת ביותר, ואומנם המחנה הזה מתקשה להסבירה. "יהודית ודמוקרטית" הן תרתי דסתרי לכאורה, וככל שנוקפות השנים הולך המחנה הזה ומחדד את אופיו הדמוקרטי-ליברלי ומשתדל להסיר את החטוטרת היהודית מעל גבו. המחנה הדתי לאומי, מצדו השני של המתרס, ככל שהוא מאמץ את ערכי הליברליזם, אינו מתכוון להניח למדינה זו להתנער מיהדותה ורואה ביהדות מרכיב תרבותי מרכזי.
הדיכוטומיה הזו לא נולדה אתמול. משבר היהדות במאה התשע עשרה הוליד את הרפורמה, החילון וההתבוללות. התנועה הציונית צמחה דווקא מתוך המחנות הללו, אבל המסה היהודית שהייתה אמורה לספק את החומר האנושי להגשמת הציונות הייתה דווקא דתית. הקרע אפוא מלווה את התנועה הציונית מהרגע שבו נולדה. הרצל ביקש להקים כאן מדינה הנשענת על יסודות מודרניים. אמנם היא ניצבת על בסיסה היהודי ומהווה במידה רבה חזרה אל חיקו של העם היהודי, אבל אין לדת היהודית מעמד מיוחד בה.
הרצל היה בהחלט ער לפוטנציאל הקרע והשסע, ולכן בחכמה רבה ובמודעות מלאה דחה את ההכרעה לימים יבואו. גם בן גוריון מתוך אותה הבנה עמוקה דחה את ההכרעה לימים יבואו.
אפשר ששניהם חשבו שעד אז או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.
אבל הימים הגיעו.
הציונות שהיוותה את הגשר עליו מהלכים בין הליברליזם ליהדות איננה מצליחה עוד לבלום את הקרע הפוטנציאלי, הפערים והסתירות בין יהודית לדמוקרטית הולכים ומעמיקים. המחנה הליברלי הולך ומאמץ ערכים פרוגרסיביים וסולד מלאומיות יתר ומדת, ואילו בשולי המחנה הדתי לאומי דווקא מתחזקים הרגשות הלאומיים והדתיים. ההתנגשות הקשה ביותר בין המחנות, שהיא באופן מוחלט פרי תפיסותיהם השונות, מתבטאת באימוץ חזון שלום משיחי על ידי המחנה הליברלי, ואימוץ חזון משיחי של ארץ ישראל השלמה על ידי המחנה הדתי לאומי.
מפעם לפעם עולה על הפרק רעיון האמנה החברתית כתרופה לקרע, ואולם ככל שמתקדמים במעלה השנים נראה שהרעיון הזה מתנפץ שוב ושוב אל החוף המבוצר של שני המחנות.
המחנה הליברלי כבר הוכיח בבחירות הקודמות שאיננו מקבל בהכרח את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, אפשרות של מלחמת אזרחים לא מרתיעה אותו, ואכן כמעט שהביא להפלת המשטר. גם המחנה הדתי לאומי עלול להרגיש שהגיעו מים עד נפש מבחינתו ולא לקבל את ההכרעה הדמוקרטית. הוא כבר היה על סף מצב כזה. הסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית רבות, יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו.
באופק לא נראית כל תרופה לדיכוטומיה של החברה הישראלית. התרופה היחידה בטווח הקצר היא אחדות ציונית מקיר לקיר ושמירה על ה"סטטוס קוו אנטה" שפירושו "שמירה על המצב הקיים" של ההוויה הישראלית ללא ניסיון לשנותה, הן מצד ימין והן מצד שמאל.
הנשכיל לעשות זאת?
