הרב חגי לונדיןהרב חגי לונדין,ראש בית המדרש החברתי בקריה האקדמית אונו
'אתה מאמין באלוהים או לא מאמין באלוהים'? הרבה ויכוחים היו, ועוד יהיו, סביב השאלה הזו. אבל לפני השאלה אם אנו מאמינים או לא מאמינים, כדאי קודם לברר מי זה אותו אלוהים שכה הרבה אנשים מתווכחים אם הוא קיים. קצת קשה לכתוב בערך קצרצר על מושג שהוא עולם ומלואו, אולם ננסה לשרטט כיוון חשיבה עקרוני.
על פי רוב, התשובות המקובלות לשאלה 'מה זה אלוהים?' – בין אם העונה מאמין בו ובין אם לא – סובבות סביב המושג 'כוח עליון'. אולם זוהי הגדרה הטעונה ליטוש. הגדרת אלוהים בתור 'כוח עליון', יוצאת מתוך הנחת המוצא שיש דברים נוספים במציאות מעבר ל'כוח', ואף אם הם מצויים בשליטת ה'כוח', הרי ה'כוח' והם – שני אובייקטים שונים. ואם כך הוא הדבר, 'אלוהים' כבר אינו אינסופי, אינו בלתי-מוגבל, אלא כוח שמצויים במקביל לו אובייקטים נוספים.
אולי על מנת להבין באופן מדויק יותר מהו אלוהים על פי היהדות נתחיל מהידיעה היציבה ביותר בחיינו: עצם קיומנו. הידיעה שאנו חיים אינה פועל יוצא של החושים. גם תינוק, ברגע יציאתו לאוויר העולם, מודע באופן על-הכרתי לעובדה שהוא חי וקיים. על גבי ידיעת-על זו מבוססת כל פעילותנו בחיים: כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא פועל יוצא של הקיום. אם יתבקש האדם לתאר את כל גילויי חייו הרי לא יוכל. הוא יכול לתאר כי הוא הולך, קורא, חושב, אומר משפט כלשהו, מרגיש תחושה כלשהי; אולם ברור כי כל אלה נותנים רק מושג קלוש מעצם חייו שהם הרבה יותר מכך. נקודת החיים היא אינסופית. החיים שאני מגלה עכשיו הם אמנם מוגבלים; אולם ההכרה הפשוטה כי כל אשר אשיג, אבין, ארגיש, אעשה – תמיד יהיה אפשר יותר ויותר, היא הראיה לכך כי ישנו מימד אינסופי העומד בשורש החיים.
אחרי התוודעות למציאות הפשוטה, שכל אדם מסוגל להכיר בה גם אם מתקשה בביטויה, כל שנותר הוא להחליף את שמות המושגים. בשפת היהדות, לנקודת הקיום של האדם יש שם – נשמה. נשמה מלשון 'נשימה', פעולת החיים השורשית ביותר, שאנו משתמשים בשמה המושאל על מנת לבטא את שורש חיינו, שהנשימה היא כמובן רק אחת מגילוייו. הנשמה היא שורש החיים, המקור לכל ישותנו. לאדם אין צורך בהוכחות על הימצאותה של נקודת הקיום, הוא מודע בתודעת-על ברורה לחלוטין לנשמתו, היינו למציאותו.
אם לנקודת הקיום האישית קראנו 'נשמה', הרי שנקודת הקיום של מרחב המציאות שאנו חיים בה (ולו בדמיוננו) היא – אלוהים. אלוהים איננו רק מישהו או משהו, אלוהים אינו רק 'כוח' החיצוני למציאות, אלא נקודת החיים האינסופית של המציאות כולה. אחד מכינוייו של אלוהים ביהדות הוא הכינוי הוי"ה – מציאות, או ליתר דיוק: שורש המציאות. כשם שאצל האדם ישנה נקודת חיים בלתי מוגדרת, הממלאת את כל ישותו בוודאות מוחלטת, גם למציאות בכללה יש נקודת חיים כזו, והיא נקראת אלוהים. משמעות הביטוי 'אני מאמין באלוהים', בעומק העניין כוונתו הוא: אני לא רק חי את קיומי האישי, אני חי טיפה של חיים ממרחב הקיום האינסופי. שורש חיי האישיים הוא הנשמה, ואילו שורש החיים הכללי הוא אלוהים, כלשונו של ספר הזוהר (בראשית מה, עא): "נשמתא דכל נשמתין". אלוהים הוא 'נשמת כל הנשמות', הנשמה הגדולה של הכול.
על פי ההבנה המחודשת, שאלוהים אינו רק כוח עליון אלא שלמות אינסופית המופיעה בתוך החיים, המטרה תהיה דווקא לחיות את המציאות כמה שיותר. להיות כמה שיותר מה שאנחנו. עבודת אלוהים, על פי הסבר זה, איננה מחיקת העולם – ומחיקת האישיות הפרטית יחד אתו – למען כוח שנמצא מחוץ לעולם ושולט עליו; אלא אדרבה, לחיות את החיים במובנם האינסופי. להוציא יותר ויותר אל הפועל את נקודת החיים העומדת בבסיס המציאות בכל המובנים: להיות רוחני יותר, חזק יותר, משוכלל יותר, בעל טכנולוגיה מפותחת יותר, מדויק יותר וכדומה. הדרך לגלות את אלוהים בעולם, על פי היהדות, היא פשוט לחיות יותר בכל המובנים. יש לדון כמובן מדוע אורח החיים המבוסס על תורה ומצוות הוא הנקרא על פי היהדות 'לחיות יותר', אולם זהו נושא נוסף. העיקרון כי האמונה באלוהים היא הביטוי לפתיחות לחיים במובנם הרחב – הוא החשוב פה.
להבין שיש גודל בתוכנו. להפנים שיש מקור למציאות. יש שורש לחיים – זהו אלוהים היהודי.
(יתרו תשעד)
