הרב חגי לונדיןבפעם שעברה סקרנו את התהליכים הנפשיים שגרמו להולדתו של הבודהיזם, אשר עיקרם הוא ייאושו של העולם האלילי מן המציאות בכללה – הן הפיסית והן הרוחנית. בפעם זו נתמקד בסקירה ההיסטורית: ערש לידתה של האלילות הבודהיסטית הינו צפון מערב הודו, כחמש מאות שנה לפני הופעת הנצרות. על פי האגדה, בודהא, או בשמו הקודם סידהארתה, היה נסיך בממלכה אלילית בשם סאקיה, אשר גדל בתפנוקים, ללא לדעת דבר על פגעי החיים. בהיותו בן עשרים ותשע, יצא הנסיך מחוץ לארמון וחזה באיש זקן, איש חולה, גופת-מת ונזיר מתבודד. המפגש עם המציאות הקשה חולל מהפך בנפשו של הנסיך והביא להחלטתו לפרוש מן החיים. באחד מלילות התבודדתו של סידהארתה, 'בקע אור' והוא נעשה 'בודהא' (שטוף-האור), הכיר את 'דרך האמת', והחל להטיף את תורתו החדשה.
המשנה הבודהיסטית איננה שוללת את הפוליתיאזם (ריבוי האלים), כי אם מוסיפה מרכיבים נוספים אשר עיקרם הינו סגפנות ופרישות קיצונית, על מנת להגיע אל 'הנירוואנה' (כיבוי) – החידלון הגמור, "כל מה שאפשר לו להתהוות – אפשר לו גם לחדול", כדברי תלמידו הראשון של בודהא. לאחר כמה מאות שנים פותחה המשנה הבודיהסטית לכדי תיאוריית ה'מאהאיאנה' (הדרך הגדולה) אשר הכחישה לחלוטין את ממשותם של העצמים הנתפסים על ידי החושים וטענה להתקדמות בכוח המחשבה בלבד.
רעיונותיו של בודהא החלו להיות מופצים בין תרבויות האליל על ידי חמשת תלמידיו, אשר נשלחו על ידו "להיות נעים ונדים, לתועלת הרבים, מתוך חמלה על העולם, לטובתם, לתועלתם ולאושרם של האלים ובני האדם". עובדי האלילים בארצות המזרח נתפסו למשנה שאיננה סותרת את עולמם האלילי ונותנת, עם זאת, פורקן לתחושת התסכול והייאוש בצורתה הרדיקלית. מאז, החלו תרבויות המזרח להתנוון מבחינת סדרי החברה, הכלכלה והמדע, ולעומת זאת שימשו קרקע פוריה לפריחת המיסטיקה.
המשנה הבודהיסטית עברה גילגולים רבים במהלך הדורות והקיפה מיליוני אנשים ואלפי זרמים. מכל מקום מעמד הנפש העומד בבסיס כתות המזרח כולן – עיקרו הייאוש הטוטאלי ושנאת החיים. בעתיד, תיתן תפיסה תרבותית זו את רישומה בתרבות המערבית בפילוסופיות קיצוניות כשל שופנהאואר וניטשה, וניתן למצוא את טביעות אצבעותיה אף באידיאולוגיה הנאצית.
הרב קוק (אורות הקודש ב, עמ' תפח) מבחין בין הדתות המונותאיסטיות, הבודהיזם, האלילות וישראל: האלילות – הינה ההתמכרות לרשע ולהסתאבות החומרית, הבודהיזם – הינו הייאוש הטוטאלי מכל היש, הדתות משמשות כמצב ביניים – מיואשות אמנם מן הממד הארצי, אולם נושאות את עיניהן אל עבר העולם הרוחני, ואילו ישראל – שואפים להכליל את המציאות על כל רבדיה: "ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו. האחת – שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל. השאיפה השנייה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכיליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו. השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתייאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם. השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל, מבלי להשאיר גם צרור. לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב. ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקוותיו… ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור של הבודיסמוס, ובין היאוש למחצה של הנוצריות, הם משמשים באיזה אופן את הרשעה העולמית, ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות בממשיותה ונצחונה, כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת. ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים".
(פנחס תשסו)
