פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)ספר בראשית אינו בדיוק המדריך המושלם ליחסי אהבה ואחווה בין אחים. למן שני האחים הראשונים בעולם, שהאחד, קין, קם על אחיו ורצחו נפש, דרך יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו – אנו חווים בתופעה חוזרת ונשנית של שנאות וקנאות, מעשי רמייה ועורמה, שעוצמתן כה רבה עד כדי שפיכות דמים ופגיעה בגוף ובנפש כאחד.
הפרקים הרבים המוקדשים לסיפור יוסף ואחיו, ממחישים זאת בעוצמה רבה.
קנאה עד שמים, שהביאו עמה זָרוּת וניכור ("ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו"), מחשבה על רציחתו, מלווה ברמייה ובידוי ראיות ("וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו", בראשית לז, כ), השלכתו לבור שסופה מכירתו לעבד, ירידתו למצרים ומאסרו).
אבל ברגע מסוים, והוא "רגע האמת", נופלות המחיצות. לאחר שנים של קנאה, שנאה ומשטמה, זרות וניכור (ויש שיאמרו התעללות של ממש, משני צדי המתרס), מתוודע יוסף אל אחיו.
על הפסוק (מה, א) "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו", דרשו חז"ל ורש"י בעקבותיהם: "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם" (והשוו לפירוש הרמב"ן שפירש בדרך שונה מעט: "וטעם בהוצאה שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה כי תהיה להם לחרפה וגם אליו למכשול שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם אלו אנשי בוגדות [=בוגדים], לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמונותינו, בגדו באחיהם, גם באביהם בגדו, מה יעשו במלך ובעמו וגם ביוסף לא יאמינו עוד".
וכאן הקורא שואל: האמנם זה יוסף, שניתק קשר עם אביו ואחיו למשך שנים, נטמע בהוויה המצרית ("צפנת פענח", "כי נשני אלוקים את כל עמלי") וגולל על אחיו עלילות, שנכרכו עמם כאב וצער, סבל וייסורים?
אכן, זהו יוסף. ברגע האמת ניצתה בו אש האחווה, ובעוצמה מוגברת. העבר הקשה נשכח, נעלם ונמוג, והאחווה צפה ועלתה מחדש. מלווה בבכי מצד יוסף, בהלם ואלם מצד אֶחָיו.
אחווה אינה רק זכות אלא גם, ואולי בעיקר, חובה ואחריות.
ודומה שלא במקרה בלשון העברית המילה "אחריות" נגזרת מ"אח" ומ"אַחֵר" – חובת הדאגה גם ל'אחר', אפילו אינו רק 'אח' ביולוגי, ומ"אחרַי"-הדוגמא האישית.
לאחר המפגש המרגש, שבו נמהלו יחדיו שמחה ובכי, נותן לנו יוסף את השיעור הגדול ביותר של האחווה: האחריות שבה. יוסף מבקש להציל את אביו ואחיו מסכנת הכלָיה הצפויה להם בשנות הרעב ונוקט בפעולות המתאימות להצלתם.
אחווה כורכת בחובה בעיקר חובה ואחריות. דרך כלל, אדם אינו עושה דבר כדי שיהיו לו אחים ואחיות (משימה זו מוטלת על הוריו). אך משבאו אלה לעולם, מוטלת עליו חובה כלפיהם.
רעיון זה, של החובה הנגזרת מן ה"אחאוּת" והאחווה חוזר ונשנה במקרא פעמים רבות במופעים שונים.
כך, למשל, במצוות השבת אבדה, פריקה וטעינה שבספר דברים (פרק כב): "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים" שבה מופיע המילה "אחיך" לא פחות משש פעמים. כך במצוות "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו); כך במצוות "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה, לה), ועוד כהנה וכהנה.
ממופעים אלה, ועוד רבים אחרים, עולות ובוקעות החובה והאחריות. לא רק כלפי אנ"ש, אנשי שלומנו, "אחֶיךָ" המשתייכים לחוג המצומצם, לאותו מעגל סגור של "מקורבים" שכלפיהם עליך לנהוג אחריות, ל"הקים" ולסעוד אותם בעת צרה, ולא ל"התעלם" מהם אלא גם כלפי מי שאינו "אחיך", הביולוגי. תורת ישראל מדגישה שגם אותו עליך לראות כ"אחיך", בשר מבשרך, ולנהוג בהתאם.
אחד המופעים הבולטים בהקשר זה במקרא מהדהד בקול זועק ההולך בימים אלה (אך לא רק) מסוף העולם ועד סופו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"
כך זועק משה כלפי בני גד ובני ראובן (במדבר לב, ו) שביקשו להשתמט מחובתם ונמנעו מלהצטרף לאחיהם במלחמה לכיבוש הארץ.
השימוש במונח "אחיכם" (ולא סתם "הם יבואו למלחמה") מבליט את העוול והפשע המוסרי שבהשתמטות זו ומעצים אותה. ולמותר לומר שגם כאן לא מדובר ב"אח" ביולוגי ממש, אלא בקרבת משפחה רחוקה ביותר. אבל הכתוב מצווה אותנו שנראה כל אחד מן הלוחמים כ"אחינו" בשרנו.
כך לגבי הלוחמים, כך לגבי השבויים והחטופים, כך לגבי החללים, כך לגבי הפצועים, כך לגבי העקורים.
ודומה שלא לחינם התפילה השגורה ביותר בימים אלה היא התפילה לשלום "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה".
דם סמיך ממים. המפגש בצמתים שונים, לעתים פרי כורח המציאות, חושף לעתים את עצבי האחווה שהיו נסתרים מאין כל.
במלחמה שאנו עדיין מצויים בעיצומה, נתגלו תופעות מופלאות של אחווה. אנשים שונים, שבערב המלחמה הפגינו אחד נגד השני וראו בו את מקור כל הצרות, עברו חלוצים לפני המחנה, נזעקו – חלקם בלי שנדרשו ונקראו לכך – לסכן את חייהם ולהקריב אותם, למען הצלת אחיהם שבדרום, פתחו את ליבם, כיסם וביתם לשם הושטת עזרה וסיוע לרבבות העקורים מבתיהם, באו לבתי העלמין וניצבו ברחובות הערים, דגלים בידיהם, כדי לחלוק כבוד אחרון לנופלים, והתנדבו לפעולות סיוע שונות ומגוונות. ברגע אחד, נפלו המחיצות והיחס הקמאי של האחווה גבר על כל שאר המחלוקות.
ברגע האמת, המחלוקת הקנאה והשנאה של יום אתמול מפנה את מקומה לטובת האהבה והאחווה, השלום והרעוּת של יום ההווה.
הנֵדַע ונצליח לשַמֵר אותם גם בעתיד, ביום מחר?
