כמו במירוץ שליחים, שכל השלבים חשובים אבל החלק המכריע הוא הקטע האחרון, ואליו מציבים את הרצים המהירים ביותר, הבשלים יותר, כאלה היודעים לקחת אחריות על עצמם וגם לתקן טעויות של אחרים, כך גם המו"מ הקואליציוני. אחרי כל הגישושים, עמדות הפתיחה הגבוהות, הספינים ובלוני הניסוי, מתקרב רגע ההכרעה. אחרי התוספת של שבועיים, עפ"י החוק, אין אפשרות לתוספת זמן נוספת. יש ממשלה, או יש בחירות חדשות, לא עלינו. את זה יודעים השחקנים כולם, והם מכוונים כמובן לאפשרות הראשונה- של ממשלה בהשתתפותם. עם תיקים, תקציבים וחוקים – כרצונם. בשביל זה הם ייאלצו בסופו של דבר ליישם את "תפסת מרובה – לא תפסת" – ויתפשרו. אבל בשלב שעדיין "הכל פתוח" – לגיטימי לדרוש, לדפוק על שולחן, לעשות סחר-מכר. בשביל זה הם שם. אני כותב את הדברים דווקא ביחס לח"כ (והשר המיועד) בצלאל סמוטריץ'. התקשורת מציגה 'רשימת קניות' גדולה שלו, בדגש על משרד המשפטים ושינויים מרחיקי לכת שהוא מתכוון ליישם בכל הקשור ליחסי הרשות השופטת עם (מול) הרשות השופטת. אפשר (ויש רבים) שלא להסכים עם חלק מהתוכניות שלו ואף להירתע מהן. אבל דבר אחד יש לומר לזכותו – על כל הנושאים שהוא דורש במו"מ הקואליציוני הוא דיבר עוד לפני הבחירות. ואם תוצאות הבחירות הן כפי שהן, ובידו הכוח הפוליטי למקסם את הדרישות שלו, בהתאם להשקפת עולמו- זה בדיוק מה שמצופה ממנו. בתכלס', זה מה שהעם בחר. נכון, למגינת ליבם של רבים. אבל בדמוקרטיה יש רוב ויש מיעוט. פעם אתה רוב, ופעם אתה מיעוט. והרוב (באמצעות נציגיו בכנסת) קובע. כשאהרן ברק בתפקידו אז כנשיא בית משפט העליון הכניס את דוקטרינת האקטיביזם השיפוטי שלו, (שבחלקה הגדול ממשיכה מיני אז ועד היום), "אכל" מחנה הימין (והמחנה הדתי השמרני) צפרדעים לרוב, והכיל. מתח ביקורת, אך נשך שפתיים, והמשיך. כך ניתן לצפות גם הפעם, ממחנה השמאל. גם אם סמוטריץ' ימונה לשר המשפטים וינסה לקדם את האג'נדה שלו. אגב, הוא לא יעשה זאת לא לבד, אלא יחד עם רוב חברי הכנסת והשרים. בעניין זה, בעיניים שלי, כמי שחלק מתוכניותיו של סמוטריץ' מתקשות להחליק לו בגרון, מאמר כמו שהיה ב'הארץ' ביום ראשון, של רוגל, שכתב, פחות או יותר, כי מחנה השמאל החילוני בייאושו מהמצב יחל עתה לחפש אופציות מגורים אחרות מחוץ לישראל, אין לו מקום. ואני מקווה שגם לא אחיזה בשטח. (אני יודע, יהיו מי שיקפצו ויברכו: שיילכו כבר, מי צריך אותם. גילוי נאות: אין חלקי עם אלה). להזכיר לרוגל ולעוד שכמותו, אם יש כאלה. אני לא מכיר הרבה (לא מכיר בכלל) משפחות ממגורשי גוש קטיף, שהמדינה עקרה אותם מביתם, והן היגרו בייאושן מהארץ, למרות כל הכאב והעוולה.
עצה טובה (?) קמ"ל
בחזרה למו"מ הקואליציוני. עפ"י דיווחים, סמוטריץ' נועץ גם באיילת שקד, ואחת העצות שקיבל (עפ"י הפרסומים) היתה, תחתמו ברגע האחרון, כשביבי יהיה לחוץ מתמיד. כזכור, כך הצליח לשקד ולבנט בפעם שעברה, אף יותר מכפי שחלמו. בעיניים שלי- לא תמיד המזל משחק פעמיים. ואם אינני טועה, ההימור הפוליטי האחרון של בנט ושקד, כשערקו מ'הבית היהודי', לא היה הכי מוצלח. (בלשון המעטה).
לא לחסינות
חוק החסינות, לצורותיו, אמור להיות אחד הסעיפים בהסכם הקואליציוני, יען המפלגות השותפות יתחייבו שיתמכו בו בנוסח זה או אחר, וכפי שהדברים נראים, עיקר הכוונה – לטרפד את האפשרות של הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה, שרים או ח"כים. חוקי, (אם יעבור הכנסת), אבל בעיניים שלי, דוחה, מריח רע, רע מאוד. סמוטריץ' הסביר כי החוק נחוץ מכיוון שבשנים האחרונות מתייחסים לכל נציג ציבור כאל עבריין בפוטנציה ומסרסים את יכולת חברי הכנסת לבצע את תפקידם באופן מיטבי. נדמה לי שכלפיי רוב רובם המוחלט של חברי הכנסת או השרים לא הועלו חשדות, חקירות ותלונות. מאידך גיסא, אם זכרוני אינו מטעני, גם היו כמה וכמה שרים וחברי כנסת שישבו מאחורי סורג ובריח לאחר שהורשעו בבית משפט. גם מקובלנו, ש'כוח להשחית' – לא מעט שקיבלו שררה בידם, הסתנוורו- ונפלו. כולנו בשר ודם. עם יצרים, שאיפות. בדיוק בשביל זה לא צריך את חוק החסינות. דווקא ביחס לאנשי ציבור. ומי שלא מסוגל או לא רוצה להתמודד עם זה, שיחפש לו עבודה אחרת.
השליח אשם?
שימוע לפני משפט – פריבילגיה נהוגה כאן, אבל אינה מחויבת על פי חוק. ההתנהלות של ראש הממשלה וסנגוריו בעניין השימוע הצפוי לו, לא מוסיפה כבוד לא לו ולא למערכת המשפט בישראל. תחילה- חודש וחצי שלא באים לקבל את חומר החקירה. אח"כ תירוץ כמו טרם סוכם עניין שכר הטירחה לעורכי דינו של ראש הממשלה (הסתדר ב"ה בתחילת שבוע זה), ןהתירוץ ששליח הפרקליטות לא הסכים להשאיר את הדיסק-און-קי עם חומר החקירה במשרדו של עורך-הדין (לטענת הפרקליטות המזכירה דיברה בטל' עם עורך הדין והוא הינחה שלא לקבל את הדיסק-און-קי, לטענת משרד עורך הדין: שליח הפרקליטות רצה למסור רק לידיו), בקיצור – גן ילדים. מנדלבליט התברך כנראה בעצביי ברזל, שכן אני מכיר כמה שבמקומו, נוכח הקשקושים דלעיל, היה מורה: שימוע יתקיים בעוד חודשיים בדיוק. נקודה. תרצו – תבואו, לא תרצו – ניפגש בבית המשפט. למי ששכח, נתניהו הכריז על הקדמת הבחירות כדי לעכב את פרסום חומרי החקירה נגדו, שלא ישמשו נגדו בתקופת מערכת הבחירות. היועץ המשפטי נעתר לבקשה ולא שחרר את החומרים. עברו הבחירות, ונוכח ההצלחה של נתניהו בהן, חרף החשדות לכאורה, הציפיות של מחנהו הן שגם הפרקליטות תפנים ש"העם אמר את דברו", ותרד מהעץ. אבל כללי המשחק –אחרים. צדק חייב להיעשות, אך גם להיראות. השימוע הוא חלק מזה. הרושם במערכת המשפטית והפוליטית הוא שנתניהו ואנשיו מושכים זמן כדי שחוק החסינות דלעיל יחוקק לאלתר, מיד עם הרכבת הממשלה החדשה, ייכנס לתוקף, ואז – מה לך שימוע? מה לך כתבי אישום? ברכה לבטלה והפרקליטות תוכל, לכאורה, לשרוף את כל הארגזים עם חומר החקירה נגד נתניהו במדורות ל"ג בעומר של שנה הבאה. יכול להיות, אם כי להערכתי, בג"ץ, עם הכוח שיש לו או אף קצוץ כנפיים במקרה שהקואליציה החדשה תצליח במשימתה, יעמוד בפרץ ונתניהו יצטרך לבחור בין שימוע (מן הסתם ברבעון האחרון של השנה) או לקבל כתב אישום. לו הייתי התם שבהגדת פסח, הייתי רק שואל: "לא היה כלום, כי אין כלום, ולא יהיה כלום". אז מה לכל הרוחות כל כך פוחדים משימוע? בוא, סתור את החשדות, וצא כענק שבענקים.
חינוך, הדתה או הכרה
מבחינתו של נתניהו, תיק המשפטים וסמוטריץ' זה לכאורה עוד לא ענין סגור, שכן יריב לוין, המאוד מקורב לנתניהו, "בנה" על התיק הזה, ואין נאמן לנתניהו, ועם קבלות, כמו יריב לוין (לפחות בליכוד. סמוטריץ' נתפס בשבועות האחרונים כביביסט מושבע שיגן עליו מול מערכת המשפט לא פחות מלוין). נתניהו ניסה בשבועיים האחרונים לשכנע את סמוטריץ' להסתפק בתיק שיכון מורחב, או בתיק שר ביטחון פנים עם "אמירה" בנושאים משפטיים משמעותיים, אך נכון לעכשיו – סורב. עם הרב רפי פרץ, לעומת זאת, העניין סגור. תיק החינוך. תיק ענק עם תקציב של 50 מיליון שקל, לא הולך ברגל ויש במשרד הזה עוד הרבה מה לעשות. אבל גם שם, במשרד החינוך, יהיו מי שינסו להקשות על חייו של הרב רפי פרץ. כל החלטה שלו, כל אמירה שלו ייבחנו בפינצטה. וזה כבר החל. גוף בשם "הפורום החילוני" כבר מיהר להזדעק בעקבות הכרזה של הרב פרץ כי יפעל להרחבת לימודי הקודש במערכת החינוך בישראל. הפורום החילוני כתב בפייסבוק כי הם הולכים "להסלים את המאבק להצלת החינוך הממלכתי". הרב פרץ, לטעמי בטעות, בחר להשיב להם בפוסט משלו. הרי בין כה וכה אין סיכוי שתשכנע אותם, בשביל מה לך כבר להתייחס אליהם בפייסבוק? הרב פרץ כתב בפוסט התשובה שלו: "הפורום החילוני נבהל מהרעיון שלי לתת לכל ילד את ההזדמנות להכיר את התנ"ך… אני לא מתכוון לחזור בי… נפעל לתת לכל ילד את הידע הכי טוב בכל מה שקשור במדעים, מחקר, וכן, גם בזהות יהודית. לא נתבייש בזה. יהיו כאלה שיקראו לזה הדתה, אני בוחר לקרוא לזה הכרה". כל מילה (גם אם הפוסט עצמו מיותר) – מלמיליאן. אבל הכי יפה בתגובתו של הרב רפי פרץ היה שהזמין את נציגי הפורום (מקווה שעוזריו ידאגו גם לפגישה בפועל) לשבת לשיח, בלי הסלמה, בלי איומים. על כוס קפה. כפי שכתבנו כאן במדור כבר לפני חודשים, במערכת החינוך הכללית יש חשש. מבחינתם, לפחות עפ"י ההתרשמות החיצונית, הרב פרץ בא עם משנה חינוכית-ערכית חרד"לית יותר מכפי שהיו שרי החינוך הקודמים בנט והרב שי פירון, שגם מהשפעתם על המשרד חששו בתחילה. כרגע מה שנותר זה לקוות ששר החינוך החדש יידע לנווט בין הזרמים בחינוך, לתת לכל אחד מהם את מה שהוא זקוק לו וראוי לו, עם טביעת האצבעות שלו כשר חינוך, אך במינון נכון וברוח נכונה. ואין סיבה לחשוב שלא ככה יהיה.
השביס
מה התפלאתם על השופט בדימוס הזה שכתב כפי שכתב על לינור אברג'יל. מי שכינה את החרדים: "כינים וטפילים" מסוגל להגג כל דבר. נראה שאצלו זה עניין של בעיות באישיות, אפילו לא עניין דמנטי. ובכל זאת יש גם חצי כוס מלאה. ההזדהות חוצת הגבולות עם מה שלינור בהנחייתה יצגה ועם כיסוי ראשה. להסיק מההתבטאות החולנית של השופט בדימוס הזה על כלל מערכת המשפט, על דרך בחירת השופטים וכדומה? לטעמי הלכתם רחוק מדי.
(בהר תשעט)