פרידחי קובי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)שמואל א' פרק ל'
לאחר שבפרק הקודם דוד ואנשיו קיבלו פטור מהשתתפות במלחמה ישראל-פלישתים, בפרק ל' הם חוזרים למחנה ורואים כי העמלקים פשטו עליו- לקחו את הנשים ובזזו את הרכוש. הם נמצאים במצב ירוד במיוחד- קודם הם נגררו למלחמה לא להם וכעת הם מגלים שאותו סיבוב לעבר הגלבוע פגע בדבר היקר להם מכל.
מנקודה זו ניתן לראות בכל הפרק את הניסיון של דוד להתוות דרך לעצמו ולאנשיו- כיצד מתנהגים בעת משבר. הדרך אותה הוא מציע מוצגת תוך ניגוד להתנהלות של העמלקים.
עמלק, כפי שאנחנו מכירים עוד מהמפגש הראשון מול בני ישראל במדבר, הם אויב שמחכה בשקט לרגע של חולשה ובנקודה הזאת הוא תוקף. גם כאן, הוא לא מתעמת בהתחלה עם צבא דוד אלא חיכה לשעת כושר לחטוף את נשותיו מהמחנה. לאחר מכן, העמלקים לא מציבים שמירה או הגנה אלא- "הִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה." דוד ואנשיו מצליחים תוך כמה שעות להציל את הנשים והשלל, בזמן שחלק מהעמלקים, נסים משם רכובים על גמליהם.
דוד, לעומת זאת, מתנהג אחרת. בהתחלה כשהוא מבין את המצב, הוא בוכה ומתאבל לצד העם. בזמן שהם נכנסים לייאוש ולכעס, הוא מצליח לקום ומתכנן את המלחמה, קודם כל בפניה לקב"ה. כשהם יורדים לקראת העמלקים הם מוצאים בשדה איש מצרי רעב, במקום ההיגיון המיידי הפלישתי- להרוג אותו ולבזוז אותו, דוד עוצר, נותן לו לחם, פירות ומים ועוזר לו לקום על רגליו. האנושיות הזאת בסוף משתלמת לו והאיש המצרי נותן לו מידע יקר ערך אודות העמלקים.
ההבדל המרכזי ביותר בין שתי צורות ההתנהלות, הוא בשמירה על הכלים. דוד מסיק מסקנות מהכישלון הקודם ומחליט להשאיר במחנה 200 לוחמים ששומרים על הציוד ולרדת עם 400 בלבד ללחימה עצמה. הוא יודע את שיטת הפעולה העמלקית של פשיטה על מחנה נטוש ונותן לכך מענה. הוא רואה באותם "שומרי הציוד" כחלק אינטגרלי מהמלחמה ומלמד את אנשיו ליחס הנכון כלפי תומכי הלחימה.
חלק מהלוחמים שירדו ונלחמו עם דוד, נשארו עם רוח לחימה המיוחסת לעמלקים ומתוארים כ- "כָּל-אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד". הם רוצים לחלוק בשלל ביניהם ולא לשתף את האנשים שנשארו לשמור על הציוד. דוד עונה להם בצורה מפורשת "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ." כולנו בהתחלה בכינו יחד, אח"כ כולנו התגייסנו ביחד ונרתמנו למשימה, לכן גם הניצחון שייך לכולנו.
