נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בפרשתנו, יש כמה ציווים ואיסורים הקשורים למקח וממכר. אחד מהאיסורים המוזכרים היא "אונאה". ברובד הפשט, עוסק המקרא בדיני ממונות: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ … אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד). אך התורה אינה מסתפקת בכך וכופלת את האזהרה: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ … " (שם, יז).
חז"ל דרשו כי כפילות זו באה ללמדנו קומה נוספת בדין אונאה: "כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאת דברים" (בבא מציעא ד, י). בעוד אונאת ממון פוגעת בנכסיו של אדם, אונאת דברים פוגעת בנשמתו, בצלם האלוקים שבו. לפיכך קבעו רבותינו כי "גדול אונאת דברים מאונאת ממון" (שם נח ע"ב), שכן הממון ניתן להשבון, אך כבודו של אדם שנרמס ודמו שנשפך בביטוי של גנאי – קשה לתקן. עומק האיסור מתחדד דווקא כשהוא חודר אל קודש הקודשים של האדם – ביתו פנימה. העיתונאי והסופר אדם ברוך ז"ל, בסגנונו הייחודי, מעורר אותנו לכך שהעדר "כתב אישום" בבית הדין של מטה אינו גורע מחומרת העבירה. וכך כותב בספרו "סדר יום":
"אוויל יחשוב שאונאת האישה… אינה חמורה בגלל שאין מגישים עליה כתב אישום… וההלכה אומרת לאוויל: תיענש על ידי הצדק הקוסמי, האלוקי. אונאת דברים היא דוגמא למטא-משפט… פעולות שאינן מבשילות לכתבי אישום, ובכל זאת הן עבירה ועבריינות מוחלטות".
אונאת דברים חמורה, אך אונאת אשתו חמורה שבעתיים. לא יתכן שהברית שנכרתה בין בני זוג תיכון לעד בעת שאדם משפיל את אשתו. הזהירות הנדרשת אינה נובעת רק מחמת רגישותה – "שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (בבא מציעא נט ע"א), אלא מעצם החיים המשותפים התובעים רגישות יתירה. כך ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ויהיה דיבורו עמה בנחת ללא עצב ורוגז (רמב"ם אישות טו, יט).
רבי שמעון בן צמח דוראן דן במקרה של בעל שהציק לאשתו יומם ולילה במריבות ובמילים בוטות. אותה אישה אומללה לא זו בלבד שסבלה עלבונות מבעלה אלא גם פחדה להתלונן עליו שמא תפסיד את כתובתה. הרב פסק בנחרצות שיש לגעור בבעל ולנדות את הדיין שמנסה למנוע את תלונתה מחמת החשש שמא תפסיד את כתובתה, וכך כותב (שו"ת התשב"ץ ב,ח)
"שיוציא ויתן כתובה 'לחיים ניתנה ולא לצע'"… לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה… שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום… ואם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות. וכי כך עונין אל המעיקות?! וראוי לבית הדין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה 'הרצחת וגם ירשת' שזה יותר קשה ממות הוא… והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים, מנדין אותו"
מבחינה רוחנית, שורש האונאה נעוץ ב"גניבת דעת" עמוקה. בראשית הדרך, תחת החופה, נכרתה ברית של "אהבה ואחווה שלום ורעות". האונאה הגדולה היא מצג השווא: אדם הקונה את לב אשתו בדברי כיבושין, ולאחר שקשר את חייה בחייו משנה את שפתו לשפת בוז וקנטור. יש כאן אונאה. זו מלכודת רוחנית שבה הבית הופך ממקום של קדושה לזירת קרב שאין ממנה מילוט.
חומרת העניין נעוצה בכך שהאישה בביתה נמצאת במצב של "מצור". בחוץ, יכול אדם להתרחק ממחרפו, אך בבית פנימה, כשהאמון הוא מוחלט, הפגיעה היא טוטאלית. כאשר השפה הבוטה הופכת להרגל, השכינה מסתלקת, ובמקום "איש ואישה שכינה ביניהם", נותרת רק אש של פירוד. עלינו לזכור כי כל מילת זלזול היא פגיעה בברית הנישואין, וכי הזהירות בכבוד האישה היא המפתח לברכה והצלחה לזוגיות ומשפחה.
