רזניקוב אברהם (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת בחוקותי החותמת את ספר "ויקרא", עוסקת בגמול המובטח להולכים בחוקות ד' "אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו…" (ויקרא כ"ו ג'-ו') ובעונש למי של, "ואם לא תשמעו ולא תעשו את כל המצוות…ואם בחקתי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם.." (שם, כ"א-כ"ד). דון יצחק אברבנאל בספרו "צדק עולמים" שואל "למה זה ייעודי התורה ושכרה כולם דברים גשמיים, כמו שזכרנו בברית הזה, ולא ייעדה בשלמות הנפש…"? מדוע התיאורים המתארים את מעלתה של הטובה נוגעים לחיי המעשה הארציים, ואינם מזכירים כלל את הייעודים הרוחניים כעולם הבא, גם עדן וכיו"ב? לשאלה זו רבו התשובות, רבי אברהם אבן עזרא טוען שניתן להסיק מתוך הכתובים על קיום העולם הבא "ולפי דעתי שהתורה ניתנה לכל, לא לאחד לבדו, ודבר עולם הבא, לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא" (דברים ל"ב ל"ט) – כלומר, כיוון שהתורה פונה בדבריה אל כלל הציבור בהמוניו, הריהי מביעה את ענייניה בלשון המובנת לכל.
מצוות התורה מלמדות על חובת ההשתדלות. אם אדם לא היה צריך אוכל, אזי לא היה צריך לזרוע את שדהו, לקצור וכו' ולא היה יכול לקיים מצוות רבות התלויות בארץ, כגון כלאיים, לקט, שכחה, פאה, תרומות ומעשרות, שמיטה ואחרות. אם האדם לא היה צריך בגדים, לא היה בידו לקיים מצוות ציצית, שעטנז וכו', ואם לא היה צריך קורת גג לא היה עולה בידו לקיים מצוות מזוזה ומעקה. אם לא היה צורך בכסף, אזי לא היה ניתן לקיים חלק נרחב ביותר מן התורה, כגון צדקה לעני, תשלום לפועל ביומו, והימנעות מנטילת ריבית עבור הלוואה, ועוד מצוות רבות שבתורה, שתלויות בממון.
הבריאות היא אחד הנושאים המעסיקים ומדאיגים רבים ושבעבורה נעשים בעולם מאמצים בלתי פוסקים, אם על ידי אמצעים גשמיים ואם, להבדיל, על ידי תפילות ותחנונים.
הרמב"ן בפירושו לפרשה כותב, "בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל…כי יברך ד' לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל…".
השלימות, לדעת הרמב"ן, נוגעת לכל תחומי החיים ואף לענייני בריאות הגוף. את הדברים ביסס על מעשה המובא בתלמוד ולפיו אמורא בשם רב יוסף לא נזקק במהלך עשרים ושתיים שנים רצופות לרופא עקב צדקותו. הרמב"ן ער לכך שדבריו נסתרים מדרשתו של ר' ישמעאל על הפסוק "ורפא ירפא" המתירה לרופא לרפא – "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ב"ק פ"ה ע"א) ומיישב "לא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיוון שחלה החולה ובא להתרפאות…אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקיא במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו". כלומר, יש להבחין בין אלו המוגדרים "מעדת ד'", לבין אלו שאינם, לאלו ניתנה הרשות לפנות לרופא ולבקש עזרתו.
הגישה המרכזית ביהדות היא זו המושתת על חובת ההשתדלות והעשייה האנושית. לאדם שמור תפקיד מרכזי בהטבעת חותמו על אורח חייו וקורותיהם בפרט, ובהכוונת ההיסטוריה בכלל. גישה זו היא יסוד במשנתו של הרמב"ם השולל מכל וכל למשל את הפרשנות לפיה גניזת ספר הרפואות בימי חזקיהו המלך, מעשה שקיבל עליו את בברכת החכמים, היה מחשש שמא יפנו אל הרפואות ויתרפאו באמצעותם במקום לפנות לקב"ה ולהיוושע בתפילה (פירוש המשניות פסחים פ"ד מ"י).
מעיון בספרות האחרונים עולה שהבדלי הגישות בין הרמב"ם לרמב"ן נעלמו. יותר ויותר השתרשה הגישה כי יש לבקש עזרה רפואית. קביעה זו מובאת בפסיקתם של שניים מחשובי הפוסקים האחרונים. הט"ז בספרו "טורי זהב", בהתייחסו לדברי הרמב"ן שהובאו לעיל כותב "דגם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה על פי הטבע, כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהא זכאי כל כך שלא תבוא רפואתו על ידי נס מן השמיים…" (יו"ד של"ו סק"א). לדברי הט"ז במציאות הנוכחית אין לסמוך על הנס וחיוב הוא לפנות לרופאים.
כך גם דעתו של החיד"א "דהאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאנו…". לדעתו, ההלכה שוללת סירוב לבקשת עזרה רפואית משיקולים דתיים, מפני היוהרה שבדבר, ומפני האיסור לסמוך על הנס ("ברכי יוסף" יו"ד של"ו ס"ק ב').
