הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)הלשון המיוחדת בה משתמש הקב"ה בתחילת פרשיית קרבן העולה (ויקרא ו ב): "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר", הביאה את המדרש למצוא בבקשה זו משמעות רחבה יותר. כך הם דברי המדרש (ספרא צו א): "אין צואה אלא זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון: ביותר כל מקום שיש חסרון כיס".
דברי רבי שמעון מצריכים ביאור- איזה חסרון כיס, הפסד ממוני או נזק כלכלי, מתקיים בציווי על קרבן העולה המצריך את לשון הציווי? בשל הקושי הזה, רמב"ן מבאר כי דברי רבי שמעון לא נאמרו על נידון דידן אלא על עניינים אחרים. רבי שמעון רוצה לומר, בניגוד לדעת תנא קמא, ניתן לצוות גם "בדבר שאינו מיד ולדורות, בעבור שיש בו חסרון כיס". דוגמאות למקרים אלו מוצא רמב"ן במקרים נוספים שבהם התורה משתמשת בלשון הציווי, כגון הבאת שמן המאור ומתן ערים לתושבות הלווים.
מי שהאריך לבאר את דברי רבי שמעון המקשר בין הציווי לחסרון הכיס, הוא רבי חיים בן עטר- ה'אור החיים' הקדוש. ששה פירושים- שלו ושל אחרים- מביא 'אור החיים' לביטוי 'חסרון כיס'. הפירושים נעים מהניסיון למצוא הפסד כלכלי ופיזי במצוות העולה ועד למתן הסברים מחודשים במושג 'חסרון כיס'.
קרבן העולה הוא קרבן שיש בו הפסד כלכלי, שהרי מביא הקרבן אינו יכול ליהנות מאיברי הקרבן הנשרפים על המזבח. אבל הפסד נוסף יש כאן, לכהן, שיכול באותו זמן להקריב קורבנות אחרים שמהם יקבל חלק נכבד ונאלץ להקריב קרבן שממנו יקבל רק את העור. בלשונו של מהר"ל, כאן לימדתנו התורה ש'כל היכי שיהיה גורם לו חסרון בממון קאמר שהוא חסרון כיס'. כיון שאנו מרחיבים את הגדרת חסרון הכיס גם להפסד פוטנציאלי, ניתן למצוא סוגים נוספים של הפסדים. כך למשל, אנו מוצאים בדברי הרא"ם, שהצורך להיות ערים במשך כל הלילה שבו נשרפים איברי העולה הוא ההפסד הגדול, אפילו יותר מהנזק הכלכלי- 'שאיכא צער טובא ביקידת האש כל הלילה יותר מצערו של חסרון כיס'.
בעל 'אור החיים' דוחה את ההסברים הללו במילים קצרות- "וכל הדברים רחוקים בעיני". לחילופין, הוא מציע ביאורים אחרים להפסד הכלכלי. תחילה, הוא רואה את ההפסד בדין המצריך אש דולקת על המזבח כל הלילה מבלי שיקריבו עליה דבר. העצים המתכלים מאליהם, מבלי שנעשה בהם שימוש עלולים להראות כדבר חסר משמעות- "ללא דבר"- ולכן התורה מזרזת את האדם בעניין זה.
רבנו חיים בן עטר ממשיך ומתאר אפשרות נוספת לחסרון כיס המצוי בפרשתנו, אפשרות המציגה עומק נוסף בהגדרת החסרונות וההפסדים בעולם. קרבן העולה הוא הקרבן שפותח את עבודת המקדש ולפני הקרבתו אסור להקריב שום קרבן. כיון שכך, עלולות להיווצר סיטואציות מופרכות שיכולות להביא את האדם לתהייה ולתסכול.
במישור הפרטי הוא מביא מקרה של אדם שחייב להביא כבש בן שנה והביא כבש שנולד באותו יום לפני שנה בדיוק. הדין קובע שאם תעבור שעת הלידה של הכבש הרי שהוא כבר אינו בן שנה ופסול לקרבן. במקרה מיוחד שבו התעכבו בהקרבת קורבן עולה ואפילו בשעה אחת, הרי שהאדם כבר לא יכול להקריב את הכבש המוקדש ומפסיד את שוויו.
גם במישור הכללי, נוצרה בעבר מציאות מזיקה בשל הדין הקובע "שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר". כך מצאנו "בזמן שהייתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלוהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בעלי חיים והמנחות והקטורת וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים". אין לך חסרון כיס יותר מאשר קיומה של מציאות מופרכת שבה יש צורך לשלשל קופה מלאה דינרי זהב לשם השגת כבש אחד (תלמוד בבלי בבא קמא פב ב), למרות שיש ברשות הציבור בהמות רבות היכולות ואמורות לשמש לקורבנות שונים.
אור החיים מציג בדבריו האחרונים מציאות סוריאליסטית ונדירה ואף על פי כן הוא בוחר בה כפירוש של חסרון כיס המשפיע על לשונה של התורה. כנראה, שהבחירה הפרשנית נובעת מההבנה שחסרון כיס אינו יכול להיות רק הוצאת ממון או עייפות פיזית. חסרון הוא דבר שאין לו תכלית, הסבר או משמעות. באופן הזה, ניתן להבין מדוע הפירושים הקודמים רחוקים בעיניו. כשיש משמעות או הישג רוחני- כל הוצאת ממון אינה חסרון, אבל אין לך חסרון גדול יותר מפעולה שאין לה תכלית מלבד בזבוז זמן ואמצעים.
(צו תשעז)
