דרישת אלוקים

כשהיינו ילדים קטנים, ביקשה מאתנו המורה לצייר פתגמים באותיות גדולות על בריסטול, כדי שניתן יהיה לקשט בהן את קירות בית הספר. "היום קצר – והמלאכה מרובה". "אמור מעט – ועשה הרבה". "עשו סייג לתורה". "אם אין אני לי – מי לי?".
הסיסמאות הקליטות, נשמעו כאילו נלקחו משולחנו של קופירייטר מוכשר בן המאה ה-21. אבל הן נכתבו לפני אלפיים שנה ונאספו אל מקום אחד במסכת אבות. לאחר התנ"ך, הסידור וההגדה של פסח, זהו אולי הטקסט היהודי הנקרא והמתפרש ביותר. גם אלה שמרבים לצטט אמרות מתוכו לא תמיד מודעים למקורן. "חביב אדם שנברא בצלם", היא רק דוגמה אחת.
הלשון הקצרה, תובנות החוכמה העמוקות, והלשון הבהירה הפכו את מסכת אבות לרב מכר. בשונה ממספידים בני ימינו, שצריכים רבע שעה רק כדי ל"התחמם", ידעו חכמים הראשונים להגדיר דמותו של אדם במלים ספורות: "כמעיין המתגבר", "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
מאות ספרים ופירושים נכתבו על מסכת אבות במהלך הדורות, אך דומה שטרם נאמרה בעניינה המילה האחרונה. עתה בא ספרו החדש של הרב אברהם אבא (אייבי) וינגורט, מנקיי הדעת שבירושלים, ומלמד שעדיין ניתן לגלות בה פנים חדשות. המחבר דולה ומשקה במשך שנים הרבה מתורת רבו, בעל ה"שרידי אש", כעת זיכה אותנו בספר חדש מתורתו-שלו על פרקי אבות, "לב בנים" שמו, המוקדש לעילוי נשמת אביו, ר"מ בישיבת מונטרה, שנספה בתאונת רכבת בעודו עוּל ימים.
נביא משהו מהתובנות היפות שבספר שעניינן משפט, שהרי לפי הרמב"ם, מסכת זו מכוונת בעיקר לדיינים ולפיכך נסמכה למסכת סנהדרין.
משנת אבות (ג, ו) מדברת ב"שלושה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה ביניהם, שנאמר 'בקרב א-להים ישפוט' ". בית הדין מורכב, כידוע, משלושה דיינים. לפי המשנה המבוססת על הפסוק מתהלים, הקב"ה נמצא בקרבם ועמם. אגב כך מביא הרב וינגורט סיפור על מורו ורבו, הרב י"י וינברג, בעל ה"שרידי אש", שפעם בא לפניו פרופסור לא יהודי בברלין, ואמר לו: "אתם מתלוננים שיש אנטישמיות, אבל אתם אחראים לה ולגזענות. תאר לפניך שמתנהל משפט על גניבה או רצח. היה ויבוא המשורר גיתה או הקיסר וילהלם ויבקשו להעיד, לא תקבלו את עדותם, מפני שאינם יהודים. לעומת זאת אם יבוא חייט או סנדלר שאינו יודע קרוא וכתוב, תקבלו את עדותם מפני שהם יהודים. האין זאת גזענות?".
השיבו הרב וינברג: "אתה צודק. היה ויעמדו תשעה יהודים בבית הכנסת, ויהיה חסר להם עשירי למניין, ויבוא גיתה או הקיסר וילהלם ויבקש להצטרף אליהם, איש לא יתחשב בהם כי אינם יהודים. לעומת זאת אם יזדמן למקום חייט או סנדלר שאינו יודע קרוא וכתוב, יצרפו אותם למניין מפני שהם יהודים".
"ברור", השיב הפרופסור, בבית הכנסת מדובר בעניין דתי, ורק יהודים יכולים להצטרף לטקס היהודי. אבל משפט הוא הליך אזרחי, ומה טעם אינכם מקבלים עדות של לא יהודי? השיבו הרב וינברג: זה בדיוק ההבדל. אצלנו גם המשפט הוא בראש ובראשונה מעשה דתי. ולא לחינם ישבו הסנהדרין אצל המזבח, בבית המקדש, ואין לך מקום דתי יותר מאשר מזבח ה'. מסירת עדות היא חלק ממצוות הדת, וכל הדן דין אמת לאמתו, נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית (שבת י, ע"א). מכאן, הוסיף הרב וינברג, יובנו דברי רש"י בריש פרשת משפטים: "ואלה המשפטים, וא"ו – ואלה – מוסיף על הראשונים, מה אלו מסיני, אף אלו מסיני". בשונה מתורת המשפט של אומות העולם, שבה החוקים והמשפטיים הם "אזרחיים", ואינם מקיימים זיקה לדת, במשפט העברי גם החוקים והמשפטים הם חלק ממצוות הדת.
על דרך זו הסביר הרב וינברג גם קטע קשה בפרשת יתרו, בו תמה יתרו על חתנו: "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב?". על תמיהה זו משיב משה: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים".
והדברים קשה: מה קשר יש בין שאלה לתשובה? יתרו רצה לדעת מדוע משה אינו מסתייע בדיינים נוספים שיסייעו למשה. מה פשרה של תשובת משה רבנו שמסבירה מדוע העם בא לפניו?
בבואו להשיב על תמיהה זו, מדגיש הרב וינברג את המונח המיוחד "לדרוש אלוקים".
יתרו שם את הדגש על הפן המשפטי. לדידו, עיקר ההליך המשפטי נועד להכריע בין בעלי הדין, וקיים חשש שמי מהם ינסה לשכנע את בית הדין בצדקתו, בדברי חלקות ומרמה. לכן יש צורך בעוד שני דיינים שיאזנו את הרושם ויהיו מעין "יחידת ביקורת" על הנאמר בפני בית הדין.
לעומת זאת, משה רבנו סבר שמטרת העם הבא להישפט בפניו אינה זכייה בדין ובכל מחיר, אלא "לדרוש אלוקים", להוציא אמת לאמיתה. מתוך כך לא יבקשו אחר דרכים עקלקלות ולשם כך די בדיין אחד.
(שמיני תשעז)