איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהמזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן – אביו מלמדו: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה – הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות – הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל – הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת – הלילה הזה שתי פעמים'. ולפי דעתו של בן – אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה. משנה פסחים י', ד.
אילולא היו ילדינו מכירים את 'מה נשתנה' עוד מגן הילדים, מן הסתם היינו שואלים את עצמנו ביתר שאת, מדוע אנו מצפים מילדינו לשאול שאלות אלו בתחילתו של ליל הסדר, לפני שכלל ניתן היה להבחין בשינוי המנהגים שבלילה זה. לפי סדר ההגדה שבידינו, קושיות ה'מה נשתנה' נשאלות עוד לפני שאכלנו מצה (אלא רק חצינו אותה), לפני שטעמנו מרור, בשעה שלמעשה הטבלנו רק פעם אחת (כרפס) ולא שתי פעמים, והרבה לפני שפתחנו בסעודה – בה ניתן להבחין בשינויים היחודיים לליל הסדר.
קריאה מדוקדקת של נוסח קושיות 'מה נשתנה', מעלה את ההשערה, שמלכתחילה נועדו אלה להשאל רק לאחר סיום הסעודה. רק אז, לאחר שהילד ראה את כל המנהגים הייחודיים לליל הסדר, יכולות השאלות לעלות אצלו באופן טבעי. לפי סדר זה יש טעם בדברי המשנה הקובעת שרק במידה ש'אין בו דעת' והוא אינו רגיש למתרחש סביבו באופן אינטואיטיבי, היה על אביו לנקוט בדרך של 'את פתח לו' ולהנחותו לשים לב להבדלים ולשאול את הקושיות.
התחושה שמקומן הטבעי של הקושיות הוא דווקא לאחר הסעודה, מתחזקת לאור הנוסח הקדום של הקושיות, שכן כפי שמתארת משנתנו בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה הקושיה השלישית "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל – הלילה הזה כולו צלי". קשה מאוד להניח שלפני שאכל הילד את סעודתו, יכול הוא כבר לשאול מדוע הלילה לא יגישו בפניו בשר שלוק או מבושל, וכל שיאכל יהיה בשר קורבן הפסח העשוי צלי בלבד.
הקושי שבמיקומם הנוכחי של קושיות ה'מה נשתנה', מצטרף לעדות נוספת מן ההגדה שממנה אנו יכולים ללמוד, שבימים עברו, לכל הפחות חלק ניכר מן ה'מגיד' היה לאחר הסעודה – ולא לפניו. המעשה על רבותינו שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית – מורה שאת עיקר סיפור יציאת מצרים קיימו רבותינו לאחר הסעודה ולא לפניה.
בסדר זה יש היגיון הלכתי רב, מאחר ואת קורבן הפסח יש לאכול עד חצות, ועל כן יש למהר לאוכלו – ולאחר מכן ניתן להמשיך ולספר על יציאת מצרים כל הלילה. כמו כן, רק לפי סדר זה, יש טעם להלכות המדגישות שאת המצה ואת הפסח צריך לאכול לתיאבון, שכן לפי הסדר המצוי בידינו – אין צורך בהלכות אלו שכן לכל אדם כבר יש די תיאבון לאחר ה'מגיד' הארוך.
המשנה השלישית בפרק עשירי דפסחים, הקודמת למשנה המצוטטת למעלה, יכולה אף היא להתפרש כמי שמרמזת לכל הפחות על אכילה חלקית לפני ה'מגיד': "הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין… ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח" (משנה פסחים י', ג). מלשונה של משנה זו לא ברור מהי פרפרת הפת שעד אליה יש להגיע עוד לפני תחילת ה'מגיד', עוד לפני הקושיות ותשובותיהן. כמו כן, לא ברור האם הבאת המצה, החזרת, החרוסת ושני התבשילים, ובזמן המקדש אף הבאת קורבן הפסח עצמו, נועדו לצורך אכילתם – או רק לשם ראייתם ואמירת ההגדה כאשר הם מצויים לפנינו (כפי שפרשו מרבית הראשונים).
אם אכן יש מקום לחדש ולומר, שייתכן שבזמן שבית המקדש היה קיים, ארבע הקושיות והתשובות שבעקבותיהן נאמרו במקביל לסעודה או לאחריה – עלינו לשאול את עצמנו מדוע הפכו רבותינו את סדרו של ליל הסדר, והתקינו שה'מגיד' כולו יאמר לפני הסעודה. נראה שהתשובה לשאלה זו, נעוצה ברצונם של חז"ל לעצב את ליל הסדר שלאחר החורבן כחוויה לא נורמאלית. ליל סדר זה, שניטל ממנו טעם החוויה הטבעית של עם היושב בארצו, העולה בהמוניו לרגל ומקריב את קורבן הפסח, אסור לו שיהיה חוויה טבעית וזורמת.
בניגוד לכל שבת וחג בהם לימוד התורה נעשה בצורה נינוחה במקביל לסעודה ולאחריה, תיקנו חז"ל שבליל הסדר נקדים את הלימוד לחוויה, בכדי להדגיש לנו שכל שנחווה בלילה זה – הוא רק 'זֶכֶר' לפסח האמיתי, רק צל חיוור של אותה חוויה לאומית עצמתית שחוו אבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים, בזמן חרותנו המלאה. ייתכן אף שתחושת הרעב וחוסר הנוחות המלווה את ילדינו (ולעיתים אף אותנו…) עד ל'שולחן עורך', מקורה בכוונת מכוון – שנועדה להדגיש בפנינו את החרות החלקית בה אנו נתונים, עד שנזכה לסדר 'נורמאלי' בו נספר ביציאת מצרים על הזבחים ועל הפסחים.
(צו תשסז)
