סדר ואי סדר

עשרה קבין של חומרות ירדו לעולם, ומכל מועדי השנה, נטל חג הפסח עטרה בראשם. גם יהודים שבמשך שאר ימות השנה מדקדקים יותר בקלה מאשר בחמורה, הופכים בימים שלפני פסח לקנאים אחוזי תזזית, הרואים בכל תלתל אבק חמץ גמור, מדאורייתא ומדרבנן, מהדרים לאכול לשם קיום מצוות אכילת מרור את שורש החזרת ("חריין") הלבן, שחריפותו – במיוחד כשהיא נאכלת בשיעור "חזון איש" – עולה לעתים כדי פיקוח נפש ממש, ולא אחת הם מדביקים בקדחת החומרות היתירות את כל סביבתם.
אורז וקטניות, זאת ידענו משכבר הימים, בעיני בני אשכנז, הרי הם כחמץ גמור. עד כדי כך, שיש המחמירים להגעיל אחר הפסח כלים שנתבשלו בהם קטניות בפסח. וחדשות לבקרים אנו שומעים על מיני חששות שנתלים והולכים גם בכל מיני השמנים שכבר התירום ראשונים: שמן תירס, שמן חמניות, ושמן אגוזים. ואף את הקינואה, שזה מקרוב באה, היה מי שביקש לכלול במסכת האיסורים. וגם הלפתית זכורה לטובה. ושמא תאמר, צדקה עשה עמנו הקב"ה, שלא אסר את תפוחי האדמה, מסתבר שלא אלמן ישראל, וגם לכך נמצאו מחמירים.
בדברים חשובים בעניין החומרות היתירות (והמיותרות) שכתב לאחרונה הרב שלמה דיכובסקי, אב"ד ודיין בבית הדין הרבני הגדול לערעורים, מובאים דבריו של ר' אברהם דנציג, בעל ה"חיי אדם", שחי בליטא לפני כמאתיים שנה. בפירוש העיוני שסמך לחיבורו הנפוץ, ואותו כינה "נשמת אדם" (כלל קכח, אות כ), מעיד המחבר שבאשכנז נהגו לראות גם את תפוחי האדמה – בכלל קטניות(!), אלא שלרגל רעב גדול שפקד את המדינה, התירו אותם לשעה, וכללו בהיתר גם את הקטניות.
אכן, מכיוון שנהגו בהם איסור הרבה דורות, נדרשו חכמי הדור וביניהם ר' אברהם דנציג להתירם, אלא שנסתפקו הפוסקים האמנם ניתן להתיר מעין נדר מכללא כזה, שנהגו בו רבים. וכך הוא כותב: "ושמעתי שבק"ק פיורדא בשנת תקל"א- ל"ב (1771), שהיה רעב גדול באשכנז, הושיבו בית דין והתירו בולבעס שקוראין ערד עפיל [=תפוחי מאדמה], כי באשכנז אין אוכלין גם כן בולבעס, כי שם עושין קמח מהם. וגם התירו קטניות".
אכן, החשש המשיך לנקר בלבו: "ובאמת צריך לעיין דלפי מה שסתם השו"ע … אם כן הוי דין הקטניות ככל נדר, ואם כן צריך עיון איך אפשר להתיר, דהא בעינן שיתחרטו כולם… אם לא שנאמר דהיה תקנה על פי חכמי הדור, דבאמת לא מהני התרה… או אפשר שרק כך היתה הקבלה, דבמקום דוחק לא יצטרך התרה ולא יהיה שום איסור…וצ"ע".
מתוך רצון ללמד זכות על מנהגם של ישראל להחמיר הרבה יותר ממה שצריך, ניתן לומר שאולי גם החומרות, הגם שלרבות מהן אין שורש וענף, מסממניה של חירות הן, חירות שבה לעתים גם המותר הופך לאסור, לא מכוח ציווי מלמעלה, אלא מכוחו של רצון דלתתא, רצונו החופשי של בן החורין.
סממן בולט אחר שמאפיין את חג המצות הוא הזריזות והחיפזון. כך, בערבו של חג, כשהכל רצים-אצים למלאכת הנכנת צורכי החג, וכך באפיית המצות.
בנוסח הרמב"ם, שנשתמר במנהגם של בני תימן עד ימינו, פותחת ההגדה של פסח בהכרזה: "בבהילו יצאנו ממצרים". ומקור הדברים בתרגום הפסוק "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים – בבהילו נפקתא מארעא דמצרים".
ברם, מיהו זה שאחז במידת החיפזון? חכמי הדורות תלו חיפזון זה בשלושה:

1. חפזונם של המצרים, שמיהרו לשלח את בני ישראל מארצם;

2. חפזונם של ישראל, שמיהרו לצאת כשבצקם על שכמם, טרם החמיץ;

3. וחפזונה של שכינה – "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

יסוד הגאולה כרוך ואחוז בחיפזון, בדילוג ובקפיצה. לא הליכה טבעית, נורמלית, אלא משהו שמחוץ לגדרי הטבע. לא ה"סדר", אלא דווקא אי הסדר, בולט בחג החירות היהודי. ולא ייפלא אפוא, שכאשר רואה ילד יהודי את בני ביתו לבושים בגדי הוד והדר, מסובים לשולחן ערוך כהלכה, ועליו מיני מגדים ומעדנים, וכל ההגדה מתנהלת על פי "סימנים", דברים כסדרן, מיד שואל הוא "מה נשתנה?"

אחד האתגרים הגדולים הניצבים לפתחו של בן חורין אמתי הוא להפוך את אי הסדר שבחיי העבדות השגרתיים לחיים של סדר. ושמא, כפי שפירש ר' אברהם פאם ז"ל, ראש ישיבת "תורה ודעת" ומזקני ראשי הישיבות בארה"ב בדור האחרון, זהו עיקר ההבדל בין עבד לבן חורין. לאמתו של דבר, יש בני חורין שעובדים הרבה יותר קשה מהעבד. כך במיוחד אותם "עובדי-עבודה" (וורקוהוליקים), שכה מרובים בינותינו. אכן, הבדל גדול יש ביניהם. העבד אינו אדון לזמנו: הוא מתחיל ומפסיק לעבוד על פי הוראותיו של אדונו. אם ירצה אדונו, יצא לעבודתו בזמן שאינו זמן. בעיצומו של יום, כשהשמש קופחת על ראשו, או באמצע הלילה, בשעה שבה רוב בני אדם נמים את שנתם. לא כן בן החורין, שאדון הוא לזמנו, ויכול הוא לנצלו כפי שירצה, לטובתו-שלו ובעיקר לשם תיקונו של עולם.
(צו תשע)