אבלות העומר – חלק שלישי

ברשימות הקודמות נגענו בשרשיה של אבלות העומר, כאשר עמדנו על המגפה ו/או גזרת השמד של תלמידי ר' עקיבא, וכן על גזירות מסעי הצלב שפגעו ביהדות אשכנז. ברשימה אחרונה זו נבקש לעמוד על התוצר ההלכתי של שרשים אלה, וננסה להפריד בין מותר לאסור, בין מנהג להלכה.
הרמב"ם איננו מביא את ספירת העומר כזמן שיש לנהוג בו באבלות (ראה הל' תמידין ומוספין פרק ז), ומכאן שהתעלם ממנהגי הגאונים, אותם סקרנו בעבר, בנושא. מנגד, הטור בסימן תצג הביא מנהג ("נוהגין בכל המקומות"), שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, בכדי שלא להרבות בשמחה. אמנם, לארס אשה ולקדשה אין בעיה, ואף מי שקפץ ונשא ח"ו אין מבטלים את חתונתם. עוד הוא מביא שני מנהגים ביחס לאיסור התספורת. מנהג נוסף שהוא מביא הוא להמנע ממלאכה משקיעת החמה ועד זריחתה, ומנהג של נשים להבטל ממלאכה מהשקיעה ועד ספירת העומר בכל ערב.
ר"י קארו בשו"ע השמיט את נושא איסור המלאכה של הגברים, אך הביא את המסורות על הנשואין ועל התספורת, וכן על איסור המלאכה לנשים. הרמ"א גם הוא מאריך במנהגים השונים של התספורת, שלא כאן המקום לפרטם, והמעיין יוכל לבחון את הדברים בגוף הספר.
הערה חשובה, שנאמרת לראשונה בידי ר' אברהם אבלי, המגן אברהם, מרחיבה את איסורי השמחה. בהתייחסו לדברי השו"ע שמותר לארס אשה בספירת העומר כותב המג"א (סעיף קטן א):
"שמא יקדמנו אחר. ונראה לי דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין, אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור. ונראה לי שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות".
המגן אברהם מרחיב מדעתו את האיסורים, ומחיל אותם גם על ריקודים ומחולות של רשות (לכן ברור שאין לחוש כלל למנהגי שמחה ביום העצמאות, שכן מדובר בחובה דתית עמוקה להודות לבורא עולם ולשמוח. אמנם, הפרי מגדים בס"ק ב כתב שנהגו שלא לשמוח בריקודים ומחולות בחול המועד פסח, אך לא מקובל להחמיר עד כדי כך). זוהי הפעם הראשונה בה מועלה איסור מסוג זה, וממילא ראוי להעמיד אותו על מקומו הנכון: הגם שהמגן אברהם איננו משתמש בביטוי הלכה או מנהג, בל נשכח שהאיסור כולו התחיל ממנהג הגאונים (ולא מהוראת חז"ל), ומדובר כאן בתוספת על תוספת למנהגי האבלות.
מנקודה זו ואילך נוצרו בלבולים אצל רבים מבני עמנו, חלקם מתוך חוסר הבחנה בין ימי העומר לימי בין המצרים וחלקם מתוך בורות גרידא, שכללו הרחבה מופלגת וחסרת מקור ופרופורציה של דיני האבלות. ר' אליעזר יהודה וולדינברג, הציץ אליעזר, הגיב בביטול כששמע על מנהגם של אנשים להמנע מלשפץ או מלהרחיב את ביתם בימי העומר (שו"ת ציץ אליעזר יח, מא: "השבתי להתיר בפשיטות, ובפרט שלא נשמע על מנהג מסוים וקבוע בזה"). בסימן זה דוחה הציץ אליעזר עוד מנהגים עממיים שנוספו במהלך השנים, ובראשם איסור ברכת שהחיינו (הגם שהוא מביא מספר מקורות שנהגו להחמיר, אך מראה שגדולי ישראל הפוסקים דחו חומרא זו), איסור רחיצה בים, אף לשם תענוג, יציאה לטיולים וכיו"ב, לכל אלה אין מקור!
ר' משה פיינשטיין, שבעצמו החמיר בשימוש בכלי נגינה (ראו בהמשך) דחה את החשש מפני מסיבה של ידידים, או מפגש של שמחה כדוגמת שבע ברכות וכדומה (ראה אגרות משה אבן העזר, א, צח). הגר"ע יוסף, שגם הוא החמיר בשימוש בכלי נגינה מוסיקליים, דחה חששות מפני שירה בפה בזמן העומר.
לענין הנגינה בכלי זמר, או אף שמיעת מוסיקה דרך הרדיו או במדיה אחרת, מצאנו כמה מגדולי הפוסקים שנהגו להחמיר בנושא, הגם שכולם מודים שאין לאיסור זה מקור מפורש. כך, כאמור, הורו הגר"ע יוסף והגר"מ פיינשטיין.
מנגד, מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ', בספרו שו"ת שיח נחום, הוכיח שאין לאיסור זה מקור, ואין בידינו כוחות כיום להוסיף על איסורי חכמים. זאת ועוד, המוזיקה שימשה בעבר חגיגה, והיא לא היתה נוכחת בצורה כה בולטת בחייהם של כל בני האדם. כיום בכל טלפון, נייח ונייד, בכל תחנת רדיו שמצויה בכל מכונית, רכבת ומרחב ציבורי, המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. בשל כך, למוזיקה אין משמעות של שמחה, וגם המג"א לא ביקש להחמיר במצב כזה. אכן, הליכה לקונצרט, למסיבה רועשת ושמחה וכדומה, יתכן שיש מקום לאוסרה, בשל החגיגיות שבדבר. אולם, החמרה גדולה מזו איננה מובאת בספרות ההלכה עד חכמי דורנו.
סיכומו של דבר, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, ובלבד שיכוון לבו לשמים. אולם, דומה שהמבקשים להרחיב את דיני האבלות בעומר גם לאפיקים אחרים אינם אלא מן המתמיהים.
(אחרי קדושים תשע)