הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)אם הייתי מתבקש לתאר את דמותו המופלאה של מו"ר הרב יהודה עמיטל הייתי נבוך. דמות עשירה רבת פנים, הכוללת בתוכה תחומים רבים ומגוונים. תלמיד חכם יחודי אמיץ וכן, איש הרודף אמת אוהב צדקה ואוהב ישראל. למדן ופוסק הלכה מחבר בין עולמות שונים בין עולם למדני מסורתי וישיבתי לבין עולם רחב ופתוח. אם היינו מנסים לכתוב ולהרחיב על תכונותיו של הרב לא היה נותר דיו בקולמוס ולכן אנסה להתמקד בנקודה אחת מרכזית, שעיצבה אותי כאדם וגם כרב קהילה. כל מי שלמד תקופה בישיבת הר עציון זכה לשמוע סיפורים רבים מפיו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל. אולם אם היינו שואלים את התלמידים מהו ה'סיפור' שאהב הרב להשמיע ומשקף נכוחה את תמצית דרכו היו עונים התלמידים: 'קול בכיו של תינוק'. הרב היה חוזר על סיפור זה פעמים רבות בכרימזה האופיינית לו ובניגון המתאים כך, שהסיפור נטמע בלב התלמידים. למען אלו שלא שמעו את הסיפור אביאו כפי שפורסם בעלון בוגרים של ישיבת הר עציון:
כאשר באו התלמידים הראשונים לישיבה, הם שאלו אותי: מהו ייחודה של הישיבה? סיפרתי להם את הסיפור החסידי על בעל ה'תניא' שישב ולמד, חדר לפנים מחדר. נכדו, ה'צמח צדק', ישב בחדר האמצעי. בחדר החיצון היה תינוק בעריסה, שניעור לפתע משנתו והחל בוכה. בעל ה'צמח צדק' היה שקוע בלימודו עד כדי כך שלא שמע את בכיו של התינוק, ואילו בעל ה'תניא' שחדרו היה מרוחק יותר שמע. הפסיק את לימודו, ויצא להרגיע את התינוק. משסיים, החזירו למקומו, עבר דרך חדרו של ה'צמח צדק', ואמר לו: כשלומדים תורה ולא שומעים את בכיו של המשווע לעזרה, משהו פגום בלימוד. ["לשמוע קול בכיו של תינוק", עלון שבות בוגרים א (תשנ"ד), 83]
לא ניתן ללמוד תורה בו בזמן שבוכה התינוק. כיצד אדם יכול להמשיך ללמוד תורה בזמן שאחד מבני משפחתו סובל?! כיצד הרב יכול להעביר שיעורים בזמן, שאחד מבני קהילתו זועק לעזרה?! לימוד תורה, שמנותק ממציאות החיים הוא פגום וחסר. לא מדובר בסיפור בעלמא, שהרב אמר בדרשותיו אלא הדבר בא לידי ביטוי במסירותו למען הישיבה ותלמידיה. הרב עמיטל ישב שעות רבות בבית המדרש על מנת לשרת את התלמידים ולהיות לעצה בעת הצורך. הזמינות היא דוגמא אישית והיא חשובה בכל עבודה ציבורית ובמיוחד בעבודה קהילתית. ככל שחולפות השנים ניתן יותר להעריך את הזמינות שהייתה לרב עמיטל זצ"ל ויבל"א מו"ר הרב ליכטנשטיין.
הרב עמיטל זצ"ל חינך אותנו לחיבור שבין התורה לחיים. לא ניתן להשאיר את התורה רק בבית מדרש אלא יש להוציאה לרשות הרבים. רבים מרבני צהר הם בוגרי ישיבת הר עציון. בעוד ישבנו על ספסלי בית המדרש זכינו לקבל את היסודות מהרב עמיטל זצ"ל. הרב שלח את תלמידיו ל'גשר' [תנועה שהוקמה לפני כ- 40 שנה לדיאלוג בין דתיים לחילונים]. הרב חינך אותנו לראות בכל יהודי את הטוב ולכן יש לצאת מחוץ לבית המדרש להיות מעורבים ועירניים למתרחש בחוץ.
אי"ה בפרשת שופטים נקרא על החוזרים מהמלחמה. מפשוטו של מקרא, ניתן להבחין בשתי קבוצות נפרדות ושונות של פטורים הניתנים ליוצאים לקרב. בקבוצה הראשונה נכללו אנשים, הנמצאים לפני סוף תהליך משמעותי בחייהם. אנשים שהשקיעו בבניית ביתם ולא הספיקו לחנכו, שנטעו כרם ולא חיללו אותו, שקידשו אישה ולא התחתנו עמה. לכל אותם אנשים אנו מאפשרים להגשים את חלומם ופוטרים אותם מההשתתפות בקרב. בצד רשימה זו מוסיפה התורה פטור נוסף, שאינו כלול באותה קבוצה ומניסוח הכתובים נראה הפטור כעומד בפני עצמו:
וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבו.
רבי עקיבא מבין, שמדובר באדם, המפחד לצאת לקרב ולכן עדיף שיישאר בביתו. אולם רבי יוסי הגלילי מפרש אחרת: 'רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו' ומסבירה הגמרא (סוטה מד ע"ב: שח בין תפילה לתפילה' ( אסור לשוחח בין הנחת תפילין של יד לשל ראש. ומי שמדבר עליו לחזור מהמלחמה). לכאורה מדובר בעבירה קלה ולא משמעותית. ובכל זאת מסביר ה'שפת אמת' שעבירה זו לא כל כך פשוטה וזה לשונו:
כי תפילין של יד היא בחינת עשייה – 'וקשרתם לאות על ידך', ותפילין של ראש – 'תורת ה' בפיך', וצריכין להיות מחברים כל המעשים אל התורה, וזה עצמו פירוש 'שמע ישראל', להיות מאספין כל הכוחות אל התורה, ובזה נוצחין המלחמה…" (תרנ"א, ד"ה בפסוק).
מי ששח בין תפילין של יד (המעשה) לבין תפילין של ראש (התורה) מנתק הוא בין הלימוד לבין המעשה, תורתו אינה תורה שמחוברת לחיים. הלימוד הוא הבסיס המוסרי שמנחה את החייל בפעילותו. התורה והמצוה הם יוצרים את הקדושה שבמחנה – "והיה מחניך קדוש".
מורנו ורבנו הרב עמיטל זצ"ל העמיד תלמידים הרבה. כל תלמיד בישיבה קבל צו גיוס להיות באישיותו מחנך ומשפיע. היכולת להשפיע היא גם מחוץ לכותלי בית המדרש כל אחד בתחומו הרופא, העו"ד והחקלאי וכל מי שמעורב בין הבריות. הרב ביקש מאיתנו שלא נפחד ונאבד את הביטחון העצמי כתוצאה מהיציאה מבית המדרש. גם ברשות הרבים נכון לנו תפקיד גדול לחבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש. לחבר את התורה לחיים וחיבור זה יכול להתרחש בכל מקום ובכל עבודה. בין אם אתה מחנך בין אם אתה עוסק בתחומים אחרים. יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו ולדבוק במשנתו ולהפיץ את תורתו ברבים.
(דברים תשע)
