הלכה וקבלה

טרם מגיעה זמנה של ברכת כהנים, מקובל כי הלויים שבקהל הולכים יחד עם הכהנים לכיור סמוך כדי ליטול את ידיהם. כאשר שליח הציבור מסיים את קריאת שמע הוא חוזר על המלים "ה' א-להיכם אמת". בתפילת ראש חודש מקובל להוריד את התפילין טרם תפילת מוסף. בנטילת ידיים של שחרית מקובל ליטול שלוש פעמים כל יד, כאשר תחילה יד ימין מערה מים על יד שמאל.
הלכות אלו הן דוגמאות לשביתה שקנתה לה הקבלה בעולמה של ההלכה. כל ההלכות הללו מקורן בדברי קבלה (בעיקר בזוהר), ואף על פי כן, בהלכה – בעיקר בשולחן ערוך – הן מוזכרות בנשימה אחת יחד עם הלכות מפורסמות שמקורן בתלמוד ושהוזכרו בכתבי הפוסקים, ללא כל הבחנה ביניהן. מעבר לאלו, ישנן עוד הלכות רבות ומנהגים רבים שצמחו בעולם הסוד והשתרשו בנורמה ההלכתית. האמנם ראוי לה לקבלה לקבוע פרטי הלכות?
עולמות מקבילים
ממבט מכליל נראה כי העירוב הזה שבין הלכה וקבלה איננו טבעי, שכן מדובר בשני עולמות שונים. ההלכה יסודה בעולם הריאלי. היא מעוצבת בידי אדם, מבוססת על קשרים רציונאליים ומשום כך נתונה לביקורת ופולמוס. הקבלה פועלת במישור אחר לגמרי. יסודה בעולם המטאפיזי. היא אינה ידועה לאדם אלא באמצעות קבלה קדומה או חזיון נבואי, איננה מחויבת לנמק את קביעותיה וממילא פחות נתונה לביקורת ולעיון.
הבחנה זו שבין העולמות מאד חשובה, שכן בשניהם יש להלכה תפקיד אחר. בהלכה הנגלית, מטרת המצווה היא למלא איזשהו צורך ריאלי – לתקן עוול או להשרות טוב בעולם, ואילו בקבלה מעשה המצווה איננו אלא מעשה טכני בלבד, מעין קוד הפעלה להתרחשות האמיתית שקיימת בעולמות העליונים. פער זה גוזר כוונה שונה למצוות, כפי שבולט בתשובתו המפורסמת של ר' יצחק בר ששת (המאה ה-14), שיצא נגד כוונות המקובלים בתפילה (שו"ת הריב"ש סימן קנז):
"…וכבר קרה לי בהיותי בסרקסט"ה, שבא לשם החכם הישיש דון יוסף ן' שושאן ז"ל… מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצות… ופעם אחת שאלתי לו: איך אתם המקובלים, בברכה אחת מכוונים לספירה ידועה, ובברכה אחרת לספירה אחרת?… וענה לי: חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת העלות… אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתייחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו… זה באר לי החסיד הנזכר מכוונת המקובלים, והנה טוב מאד. אמנם, מי מכניס אותנו בכל זה? הלא טוב להתפלל סתם לשם יתברך בכונה, והוא ידע באיזה דרך ישלים המבוקש…".
דו-שיח מרתק זה בין החכמים חושף את הפער הגדול בין העולמות. בעוד שאצל המקובל דון יוסף אבן שושן מטרת התפילה היא להשפיע על העולמות העליונים, ובשל כך יש לכוון לספירה המדויקת הקשורה לתוכן הברכה, בעולמו של הריב"ש תכלית התפילה איננה אלא להשפיע על המציאות הריאלית, ומשום כך אין לנו להתעסק בשאלה כיצד הקב"ה ייענה לה. כל שעלינו לעשות הוא להביע את בקשותינו לפניו מתוך תקווה שהוא ייענה להן ברצון.
ארגון סמכויות
אם קיים פער כה גדול בין העולמות, כיצד אם כן קנתה לה הקבלה שביתה בעולמה של ההלכה? מסתבר, שמאחורי תופעה זו לא עומדת אידיאולוגיה או מחשבה שיטתית וסדורה, אלא שיקולים של סמכות ומעמד ציבורי. כך כתב ר' יצחק קארו, דודו של ר' יוסף קארו (שו"ת בית יוסף, תשובות ר' יצחק קארו, סימן א):
"…והשכל גוזר כן שאם חכמי הקבלה פסקו הלכה הפך פסק התלמוד יפסוק הדין כתלמוד ערוך שבידנו אבל אחר שלא נפסקה הלכה בתלמוד וגם כל הפוסקים לא פסקו הלכה כמי אלא איש לדרכו פנו ויש הכרעה בקבלה כאחד מהם ההכרעה היא לחכמי הקבלה וכן מקובלני מרבותי".
לפנינו פשרה: במקום בו יש הכרעה ברורה בתלמוד או בפוסקים יש ללכת אחריהם, ואולם במקום בו לא נפסקה ההלכה בתלמוד או שהיא נותרה במחלוקת אצל הפוסקים, יש להכריע כדברי הקבלה. אך האם יש כאן אידיאולוגיה סדורה בנוגע ליחסי הלכה וקבלה? דומה שלא. לפנינו לא יותר מסידור וארגון של בעלי הסמכות הרוחניים. היות שבמשך השנים, נתקבל הזוהר על רבות מקהילות ישראל, עד כי הפך למקור סמכות בעיניהן, היה צורך ליישב את קביעותיו יחד עם מקורות הסמכות הידועים משכבר – התלמוד והפוסקים הראשונים, ולכן נאלץ ר' יצחק קארו ליצור מעין מדרג, המורה להסתמך עליו במקום בו אין הכרעה הלכתית ברורה. אך, כאמור, זהו רק ארגון טכני של המקורות. לא מעבר לכך.
נמצאנו למדים שהלכה וקבלה שני עולמות שונים הם, הגוזרים תודעה דתית שונה. האם כה פשוט לערב ביניהם? ודאי שלא. ואף על פי כן, עולם ההלכה עשיר בפסיקות על פי הנגלה לצד תוספות מן הנסתר. עד היום מנסים חוקרים למצוא אידיאולוגיה שעומדת מאחורי עירוב זה, ועדיין התמונה חסרה. אז אמנם, את הנעשה אין להשיב ולא ניתן לגעת בהלכות שהתקבלו על כלל ישראל, אבל לכל הפחות חשוב להכיר כי עולם ההלכה מורכב ומסובך ממה שנראה ממבט פשוט.
(אמור תשעה)