רבנים בפוליטיקה – מתכון לקיפאון

רבנים בפוליטיקה – מתכון לקיפאון
ד"ר שוקי פרידמן

בשנות ה-50 פנו פוליטיקאים דתיים לרב הראשי יצחק הרצוג בבקשה שיפסוק בענייני ציבור הנוגעים לאופי השבת בפרהסיה בישראל. בתשובתו הוא קובע כי מבחינה הלכתית השינוי שהם מבקשים להוביל אסור, אבל מאחר והם פוליטיקאים ולא פוסקי הלכה, הוא סמוך ובטוח שיפעילו את שיקול דעתם ויגיעו לתוצאה המיטבית בנסיבות הקיימות, גם אם היא אינה מתיישבת עם קוצו של יוד ההלכה. התשובה הזו ממחישה היטב את הקושי המובנה הקיים בתפקודו של רב שהופך להיות פוליטיקאי. המתח בין הרצוי ההלכתי למצוי הפוליטי עלול לשתק את יכולתו לפעול ולהוביל באופן מיטבי את הציבור שהוא מבקש לייצג.
מעורבותם של רבנים בפוליטיקה הישראלית היא כמעט אקסיומה בעשורים האחרונים. למפלגות הדתיות, ובכללן באופן חלקי גם לבית היהודי, יש מועצת חכמי-תורה, רשמית או לא רשמית משלהן, שלה השפעה על ההחלטות ועל המדיניות שמקדמים פוליטיקאים, בכלל, ובסוגיות דת ומדינה בפרט. בכמה מקרים בשנים האחרונות מועצת גדולי תורה זו או אחרת, או רבנים משפיעים, הטו את גורלה הפוליטי של מפלגה והשפיעו על גורלה של המערכת הפוליטית כולה.
החיבור בין הפוליטיקאים למועצות הגדוילים ולרבניהם משפיע, אבל לא נוגע בהכרח בתפקוד היומיומי. הרבנים והפוסקים לא יושבים בחדרי הדיונים ולא מקבלים החלטות יומיומיות. הם נדרשים לפסוק או לחוות את דעתם רק בסוגיות גדולות ועקרוניות ובמקרי קצה וגם אז, בתיווך הפוליטיקאים את המציאות. כך נוצרת הפרדה טובה ונכונה בין הפוליטיקה היומיומית ובין הפסיקה ההלכתית.
ההפרדה הזו היא זו שמאפשרת לפוליטיקאים הדתיים לפעול. בעוד שפסיקת הלכה, היא הראוי והנדרש, פוליטיקה היא אומנות האפשר וממלכת הפשרות. פוליטיקאי שיראה את עמדותיו כעקרונות שאי אפשר לסטות מהם יאבד די מהר את הרלוונטיות שלו ואת יכולתו להיות בעל ברית לקידום מהלכים פוליטיים הדורשים מטיבם פשרות. הרווח שבין היומיום הפוליטי לבין חדר ההתכנסות של מועצת גדולי התורה הוא המקום בו פוליטיקאים דתיים פועלים איכשהו.
בחירתו של הרב רפי פרץ לראשות הבית היהודי עלולה להתברר על כן כגזרת מוות על יכולתה של המפלגה הזו להיות רלוונטית לעשייה הפוליטית בישראל, בעיקר בתחומים מרכזיים כמו סוגיות דת ומדינה. הרב פרץ – שאין חולק שהוא איש ראוי, הוא קודם לכל פוסק הלכה ומי שנשא באחריות על פסיקת ההלכה בצה"ל, ואף היה חבר מועצת הרבנות הראשית לצה"ל. הוא מחנך שעומד בראש מכינה, ומורה לתלמידיו את הדרך שראוי ללכת בה. עם המעבר מעמדת פוסק ההלכה והמחנך לעמדת פוליטיקאי הוא לא מפסיק להיות פוסק ואיש הלכה. הוא רק מוסיף אל ראשו את כובע המנהיג הפוליטי. הוא אמור להוביל מפלגה במצוקה בתוך מערכת בחירות קשה, ואמור, אם אכן יצלח, להובילה גם בכנסת, עמוק בתוך הביצה הפוליטית.
בניגוד לפוליטיקאים דתיים אחרים, שכדברי הרב הרצוג, יכולים לפעול לפי שיקול דעתם גם אם אינו זהה לפסיקה ההלכתית, רב אינו יכול לעשות זאת. עבורו הפער בין הפסיקה ההלכתית לצורך הפוליטי להתפשר לא קיים. הוא פוסק, והוא זה שצריך לממש.
לכן, בחירתו של הרב רפי פרץ לראשות הבית היהודי היא בחירה פוליטית שיכולה להתברר כמכשול בפני יכולתה של המפלגה להוביל במדינת ישראל. זאת, לא בגלל שהרב פרץ לא ראוי לכל כתר, אלא כי ההזדהות הראשונית והבסיסית שלו היא להיותו רב ופוסק הלכה וככזה, כבול מלפעול בזירה הפוליטית באופן יעיל ככל פוליטיקאי אחר.
הכותב – מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.
(תצווה תשעט)