ביקורת התבונה והטהרה

שבת פרשת פרה חלה בין שבת זכור לשבת החודש (מגילה כט א), ונקראת על שם הקריאה בפרשת פרה אדומה, "שהיא טהרתן של כל ישראל" (ירושלמי מגילה ג ה), כחלק מההכנות לפסח: "להזהיר את ישראל ליטהר, שיעשו פסחיהן בטהרה" (רש"י מגילה כט א). יש אומרים שחיובה מן התורה (שו"ע או"ח תרפ"ה ז, והגר"א חולק).
גם ההפטרה עוסקת בטהרה של עם ישראל ע"י הקב"ה: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם" (יחזקאל לו כה, רמב"ם תפילה יג כ).
חשיבותה של המצוה והטהרה של עם ישראל נגלתה למשה רבנו בעלותו לקבל את התורה: "ולמה? אמר הקב"ה: איני עוסק אלא בטהרתן של ישראל" (פס"ר יד).
מצוות פרה אדומה נוגעת באחד מיסודות תפיסת העולם היהודית, באמביוולנטיות של התבונה האנושית ביחס להבנת טעמי המצוות. מצד אחד, הצורך והחובה להתבונן ולהבין עד מקום שהתבונה האנושית מסוגלת להגיע, ומצד שני, הבנת המגבלות של התבונה האנושית וההכרה בכך שיש במצוות משמעויות נוספות של שכל אלוקי, שאין ביכולת התבונה האנושית המוגבלת להכירן.
שלמה המלך, החכם מכל אדם ביקש להגיע למיצוי היכולת של התבונה האנושית ביחס לכל טעמי מצוות התורה, עד שהגיע למצוות פרה אדומה, לגביה הגיע למסקנה שהיא למעלה מיכולת התבונה האנושית: "אמר שלמה 'כל זה נסיתי בחכמה' (קהלת ז' כ"ג) בכל חכמה ובכל דעה שבעולם כל זה נסיתי בחכמה, וכו', ואמר: 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' (שם). מה ראה שלמה לומר כן? אלא אמר שלמה בכל פרשיות של תורה ובכל עמקי החכמה נכנסתי ועמדתי עליהם, וכו'. אלא על הפרשה זו צווח אחכמה והיא רחוקה ממני" (פסיקתא יד, במ"ר יט ג).
שלמה התקשה בהבנת הפרדוקס שבמרכיבי המצוה: "אבל עיקר הפלא וכו' הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקין בשרפתה, ואעפ"י שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהר. וגם כן התמה הגדול בה, בהיותה נעשית מחוץ למחנה שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה, כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם היום" (החינוך שצז).
מתנגדים ליהדות, מבית ומחוץ, 'ניצלו' את חלקיה הלא מובנים של המצוה כדי להציג, כביכול, את מצוות התורה כחוקים שרירותיים הנוגדים את ההגיון (תנחומא ישן כג).
הרס"ג ביקש לתת הסבר תבוני לפרדוקס: "בפרשת פרה אדומה, היאך תורתה מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים? ונאמר, כי אין זה מוזר שדבר אחד יעשה שתי פעולות נגדיות בהתאם לגוף המקבל אותן, שהרי אנו רואים את האש מתיכה את העופרת ומקפיאה את החלב, ורואין את המים מרטיבין עץ התרזה ומיבשין עץ השקמה, ומצאנו שהאוכל הטוב מועיל לרעב ומזיק לשבע, ומוצאין אנו התרופה הטובה מועילה לחולה ומזיקה לבריא, ולפיכך אינו מוזר שיהא דבר מטהר את הטמא ומטמא את הטהור" (או"ד ג י, וראה במ"ר יט ו).
הרמב"ם הבחין בין המצוות המובנות – ה'משפטים' לבין ה'חוקים': "כגון: איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכו'. וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן ". (רמב"ם מעילה ח ח). "ועוד נקראים חקים מלשון גבול, וכו'. וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם" (רבינו בחיי במדבר יט ב).
ככלל, יש לדמות כל מצוה למגדל אינסופי שניצב על הקרקע וקומותיו מגיעות לשמים, בכל קומה חלונות שמתוכם ניתן להתבונן באוצרות הנפלאים מן השכל האלוקי שיש בה. לאדם יש כלים להתבונן בחלונות הקומות התחתונות, סולמות מיוחדים יאפשרו לו להתבונן גם בקומות שמעליהן, אולם יש גבול שממנו כבר לא יוכל להתבונן באוצרות הצפונים של הקומות העליונות. מאידך, האוצרות הנפלאים של הקומות התחתונות גורמים לו להבין שגם בקומות העליונות יש אוצרות צפונים, של שכל אלוקי, גם אם הוא לא יוכל לראות אותן.
יש שהקב"ה מתגלה ומאפשר לנביאיו וליראיו לצפות באוצרות הצפונים של השכל האלוקי שבמצוות. חז"ל אומרים שגם טעמי מצוות שלא נגלו לאחרים, הקב"ה גילה למשה רבנו ולרבי עקיבא (במ"ר שם ו).
גם יסוד הטהרה היא בכלל הצפון מהתבונה האנושית שמתקשה להבין כיצד פעולה פיזית גורמת להשפיע על הטהרה הרוחנית הפנימית של האדם (מס"י ט"ז).
'ביקורת התבונה' הפכה לענף פילוסופי מרכזי במאות האחרונות. התבונה האנושית כמהה להגביה לשמיים ולגלות את הצפונות והנסתרות ממנה, אולם אז היא שבה ומגלה את מגבלותיה, וגוזרת על עצמה: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות" (בן סירא, חגיגה יג א).
(שמיני תשעו)