הרב שי פירוןמסתבר שאהרון הכהן היה דברן לא קטן. ראשית הוא היה הדובר של משה, " ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך, אתה תדבר את כל אשר אצווך ואהרון אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בנ"י מארצו" (שמות, ז',ב'). זמן רב הקדיש אהרון להשכנת שלום בין אדם לאדם. "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ואיך מקרבים אם לא בדברים?
באבות דרבי נתן (י"ב, ג') למדנו: כששני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרון וישב אצל אחד מהם. אמר לו: "בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו". וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו. והולך אהרון ויושב אצל האחר, ואומר לו: "בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו". וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו. לאחר מכן כשנפגשו זה בזה גפפו, חיבקו ונשקו זה לזה. וכך היה עושה שלום בין אדם לחבריו ובין איש לאשתו, ולפיכך כשנסתלק נאמר: "ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל".
על רקע זה התגובה של אהרון בפרשתנו ראויה ליחס מיוחד: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
מדוע דמם אהרון? האם לא היה לו מה לומר? לאן נעלמו המילים ששמע ממשה, המילים שאמר באוזני הניצים? מדוע לא אמר משהו כדי ללמד אותנו איך להגיב ברגעים קשים כאלה?
אולי אהרון מבקש ללמד אותנו שיש רגעים שעוצמתם באה להם בזכות השתיקה. שהדממה היא המילה הנוקבת, הקולעת והפוגעת. שלא תמיד חייבים לדבר.
את התמונה הזו לא אשכח לעולם. הגעתי לביתם של זוג שאיבד את בנם. נדרשתי לדפוק בדלת ולבשר את הקשה שבבשורות. האבא, איש של מילים, פתח את הדלת. לצדו, הרעיה בחלוק, ושניהם התבוננו זה בעיני זה ודממו. פתאום הדממה של אהרון עברה לפתח הבית, הדברנים הגדולים למדו שיש מקום שאין כוח למילים. שדווקא השתיקה נותנת כוח לרגע. שדווקא השתיקה מחברת לנצח.
סבא וסבתא לא סיפרו לי הרבה על השואה. סבתא הייתה דברנית גדולה. אבל השואה הייתה אצלה בבחינת 'וידם אהרון'. סבא שלי, ר' יעקב משה ב"ר צבי אלימלך איבד את רעייתו וילדיו. אחד, קטן נותר בחיים. סבתא, אבדה את בעלה. בכוחות על אנושיים הם הקימו את ביתם החדש, עלו לארץ והקימו דור חדש. ושתקו. שששש….
בכל פעם שאני חושב על כך, אני מתמלא בפליאה גדולה. ולאחר מחשבות הגדולות, ובליל של מילים, השתיקה הגדולה ממלאת אותי. סוגיית האמונה בשואה מזמינה אותנו, פרשה אחת בשנה, להרכין את הראש, ולידום. פשוט לשתוק.
ואפשר גם להוריד דמעה. עדינה. שקטה. שיש בה עוצמה יותר מזעקה. בעולם של היסטריה וזעקה, שכחנו את כוחה העדין של דמעה. בימים שבהם צועקים, מדברים ומתייפחים, כדאי לשוב לדממה ולדמעה.
עם כיבוש העיר העתיקה, לנוכח התמונה המפעימה שצילם דוד רובינגר, בה נראים איציק יפעת, ציון קרסנטי וחיים אשרי דומעים אל נוכח אבני הכותל, כתב חיים חפר את השיר הבא:
" הכותל הזה שמע הרבה תפילות
הכותל הזה ראה הרבה חומות נוֹפלות
הכותל הזה חָש ידי נשים מקוֹנְנוֹת וּפִתְקָאות הנִתְחבוֹת בין אבניו
הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נִרמס לפניו
הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונִמְחים
אך הכותל לא ראה עוד צנחנים בוכים… "
כשחיים חפר כתב את המילים הללו, זה באמת היה מוזר. צנחנים לא אמורים לבכות. הם אמורים ללבוש משקפי שמש, ולהביט לרגשות בלבן של העיניים. משהו מהודק. אבל הצנחנים הבינו שאלה רגעים בהם מבט דומם ודומע גבוה מעל מילה, חזק מכל יללה.
כולם מחפשים מילים. מדברים ללא הרף. מוזילים את המילה מזלזלים בכוחה של שתיקה, בעוצמתה של דמעה.
(שמיני תשעו)
