ואיש אל משפחתו תשובו

לפני 236 שנה, הוקראה הכרזת העצמאות של ארצות הברית במעמד חגיגי רב רושם, בפני הציבור בחזית "אולם העצמאות" בפילדלפיה. בסיומה הושמע בפעם הראשונה קול צלצולו של פעמון ענק שהוצב בסמוך, "פעמון החירות" (דגם מוקטן שלו מצוי בגן פעמון הדרור בירושלים), שקיבל את שמו בזכות המלים שנחרתו על דופנו מתוך פרשת השבוע: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
אגדה עממית מספרת שבשל עוצמת הצלצול נסדק הפעמון והסדק ניכר בו עד היום. אכן, אפשר שסדק זה מבטא – באופן מוחשי – את הפער העצום שבין היומרה הגדולה לעשיית צדק ולקריאת דרור לכל יושבי הארץ לבין המציאות הקשה והכואבת, רווית הסבל והאפליה.
התבוננות קלה מסביב, על מציאות ימינו, מלמדת שעדיין רחוקים אנו מאד מאותו חזון של קריאת דרור בארץ לכל יושביה. חלק מיושבי הארץ משועבדים מאונס למעבידיהם, הרודים בהם ואינם מעניקים להם תנאי מחיה ועבודה מינימאליים, וחלק אחר משועבד, מרצון, לדרישות החברה המודרנית שמאופיינת לעתים בדחף לאו בר כיבוש לרכושנות, תחרותיות והישגיות.
פרשת השבוע קוראת לנו ליטול פסק זמן מהמרוץ המטורף, ולעצור קמעא את שטף החיים. שנת השמיטה ושנת היובל, כמו שבת בראשית, המתרגשת ובאה אלינו בכל שבוע, מבקשים להחזיר את האדם, ובעיקר את תודעתו, לפרופורציות הנכונות.
הקורא את הפרשה יגלה על נקלה את ה"משפחתיות" השופעת ממנה במנות גדושות. היא פונה לא רק לאדם הבודד, לאיש העסקים חובק זרועות העולם שזקוק למעט מנוחה במלון חמישה כוכבים או על אי בודד, לחקלאי ולפועל המשוועים לקצת הפוגה מעמל יומם, אלא ל"משפחה" כולה, וזו – מה לעשות – משפחה ברוכת "ילדים", מורחבת ביותר: "לך, ולעבדך, ולאמתך, ולשכירך, ולתושבך, הגרים עמך, ולבהמתך, ולחיה אשר בארצך". כך, בשנת השמיטה, וכך בשנת היובל: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ("כל", לרבות כל, גם הגרים והזרים, התושבים ומהגרי העבודה)", "ואיש אל משפחתו תשובו".
ההכלה – ולא ההדרה – היא חלק מאותה קריאת דרור. כך, בשולחן ליל הסדר, כשאל שולחן החירות היהודי מסבים כל ארבעת הבנים; כך ביום החירות השבועי, יום השבת, שבו ניתן ציווי על שביתה ממלאכה וחובת המנוחה לא רק "לך" אלא גם "בנך, ובתך, עבדך ואמתך, ובהמתך, וגרך אשר בשעריך", וכך ב"שבתון" של שנות השמיטה והיובל. ללמדנו, שחירות שמוענקת רק לעשֹירון העליון – לאו חירות היא.
גם המשך הפרשה מדבר ב"עמיתך" וב"אחיך", הגם שאלה עשויים להיות אנשים שמעולם לא ראית אותם קודם לכן, וקרבתם המשפחתית אליך, אם בכלל היא קיימת, רחוקה ביותר.
המסר שעולה מכל אלה מובן מאליו, וברור שבעתיים לאדם המודרני. בדור שמקדש את הפרטיות, ומעצים עד למעלה ראש את זכויות הפרט, פונה התורה ומצווה עלינו: אל תצטמצם בדל"ת האמות שלך, אל תסתפק במילוי האינטרסים האישיים שלך.
תן עיניך ולבך לא רק לזכויות הפרט, אלא גם – ואולי בעיקר – לחובותיו: תן דעתך גם "לשכירך ולתושבך הגרים עמך". לא תרדה בו בפרך, לא ימכרו ממכרת עבד. "וחי אחיך עמך". ראה אותו כאחיך- בשרך, וממילא לא תוכל עוד להתעלם מצרותיו ומצוקותיו.
שני גורמים נוספים, נועדו להשיב את האדם למורשתו ולמשפחתו. "ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשובו… בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו". על דרך הדרש, היה מי שהסביר זאת בכך, שכאשר אדם יורד מנכסיו, מתרחקים קרוביו ממנו, אך כאשר "ושבתם איש אל אחוזתו", כשהוא חוזר ונהיה עשיר, קרוביו חוזרים ומבקשים את קרבתו – "ואיש אל משפחתו תשובו", כמה שנאמר (תהלים קז, מא): "וישגב אביון מעוני" – כאשר האביון הוא שגיב, רב כוח ועוצמה, בעל נכסים ועתיר ממון, "וישם כצאן משפחות" – פתאום פרים ורבים קרוביו לרוב, והכל נמנים עם בני משפחתו…
אכן, קריאה זו יש להבין לא רק במשמעותה המשפטית, הטכנית-פורמאלית, של שיבת האדם לנחלת אבותיו והחזרת השדות לבעליהן המקוריים בשנת היובל. יש לראותה גם כקריאה גדולה לתשובה: שיבת האדם ל"אחוזתו", למורשת שהוא נושא עמו על גבו, למנהגים ולמסורות שהביא עמו מבית אבי-אבא. כל אדם מהווה חוליה בשרשרת הדורות. עליו לשאת בגאון את מורשתו ולהוסיף לשלשלת חוליה שלו ומשלו.
לצד זה, מצווה אותנו תורה: "ואיש אל משפחתו תשובו". הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, סיפר פעם על שיחה שהייתה לו עם ממנהלי בתי האבות היהודיים הגדולים בארצות הברית. "יש אנשים", סיפר המנהל, "שבאים לבקר את הוריהם פעמיים ביום. אחרים, עסוקים קצת יותר, באים לפחות בסופי שבוע. ויש כאלה שאין להם זמן לבוא כלל, אבל לפחות מדי חודש הם שולחים המחאה, ובאותו רגע נזכרים בהוריהם שבבית האבות. אבל הגרועים ביותר הם אלה שמשלמים באמצעות הוראת קבע. התשלום מגיע, אך הקשר שלהם עם ההורים הולך ומיטשטש, נעלם ונמוג. הר יש להם הוראת קבע…"
בלהט החיים המודרניים, שוכח האדם לעתים את משפחתו הקרובה. הקריירה, העבודה, מרוץ החיים המטורף, והטכנולוגיה המודרנית מנתקים אותו לעתים מן האנשים הקרובים אליו ביותר. אמצעי התקשורת הסובבים אותו (האינטרנט, הטלוויזיה, הסלולרי והדואר האלקטרוני), מחברים את האדם לכבלים, תרתי משמע, אך בה בעת מנתקים אותו מן הסובבים אותו.
פרשת השבוע קוראת לנו בקול גדול, צלול וברור: "ואיש אל משפחתו תשובו", שוב לביתכם, למשפחתכם וחדשו עמם את הקשר, האנושי, הרגשי, היומיומי. לא באמצעות הוראת קבע, לא באמצעות דוא"ל או טלפון סלולרי, לא רק דרך הפייסבוק והטוויטר, המסרונים והצ'אטים, אלא גם ובעיקר פנים אל פנים, באמצעות העין, הפה ובעיקר הלב.
(בהר תשעב)