האם ניתן לגייר חרש-אילם?

משפחת פרנקו (שם בדוי) גרה בכפר קטן ליד נהר האזמונס הזורם מברזיל עד פרו, הנהר הגדול ביותר בעולם. הסבים של המשפחה הגיעו ממרוקו לברזיל בראשית המאה ה-20 כדי לעבוד בתעשיית עצי הגומי שהייתה נפוצה באזור. הסבא של המשפחה התיישב בכפר אובידוס, יחד עם עוד 5 משפחות יהודיות. בהעדר אפשרות להקים משפחות יהודיות, הסבא התחתן עם אישה לא יהודייה, אבל המשיך לשמור מסורת ומועדי ישראל בביתו. על פי חוק השבות של מדינת ישראל, גם נכד ליהודי (מצד האבא) הוא זכאי עלייה, אף שאיננו  יהודי כהלכה, ולכן משפחת פרנקו, הנכדים של הסבא, עלתה לארץ  עם שלושת ילדיהם והתיישבה ברמלה.

משפחת פרנקו הבינה שכדי להיות יהודים כהלכה הם צריכים לעבור גיור, אולם כל פעם שהיו צריכים לסיים את תהליך הגיור ולהופיע בפני בית הדין כדי להתגייר, הם דחו את התאריך. כשנשאלו לפשר הסיבה, הם הסבירו: אחד הבנים שלנו הוא חירש אילם. אנו מאמינים אמונה שלמה באלוקי ישראל ושומרים בביתנו על הלכות כשרות ושבת. שמענו שחירש אילם לא יכול להתגייר ולכן אנו חוששים מלהגיע לבית הדין, שכן אנו לא רוצים שהבן שלנו לא יהיה יהודי כמונו.

סוגיית מעמדו של חירש אלם עלתה לדיון בהלכה מימי חז"ל ועד ימינו. אחת השאלות החשובות היא האם ילד או מבוגר חרשים, שאינם מסוגלים ליצור קשר עם הסביבה, יכולים להתגייר.

הדעה הרווחות בדברי חז"ל היא שמי שאינו שומע ואינו מדבר, דינו כמי שאינו בן דעת, הוא לא חייב במצוות ואיננו כשיר לביצוע פעולות משפטיות וממלא גם לשנות את דתו. אולם בדורות האחרונים, מצבם של החירשים ואילמים השתנה ללא היכר  והרבה  מהם מתפקדים כבני דעת לכל דבר ועניין ומסוגלים לתקשר עם הסביבה באמצעות מכשיר שמיעה, סימנים ידיים ומכשירים שונים ההולכים ומתרבים מיום ליום.

בספר הלכות גדולות נפסק: "חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותן מפני שאין כשרין להתנות עליהן וכל מי שאינו כשר להתנות עליו אין מקבלין אותו אבל קטן אע"פ שאין בו דעת מלין אותו על-פי אבותיו…"  (כרך א, הלכות מילה, עמ' 218). שיטת בעל הלכות גדולות, אם כן, היא שלא ניתן כלל לקבל גר שאינו בר דעת המתגייר לבדו על דעת בית דין, ובדיני גירות אין תחולה לעיקרון של "זכין לאדם שלא בפניו". אולם לפי שיטתם זו של רוב הפוסקים, עולה, כי ניתן לגייר גר שוטה וחרש על דעת בי"ד, באמצעות הכלל של "זכין לאדם". (ראו: הרב שלמה דייכובסקי במסגרת דעת המיעוט שלו בפסק דין שניתן בביה"ד הרבני האיזורי בת"א. תיק 1016, פורסם בפד"ר י, עמ' קצג ואילך).

כמו כן הפוסקים בימינו מציינים את השינוי במעמדו של החירש אילם בימינו.  הרב אשר וויס כתב בנושא זה:" ואי בדידי תליא היה נראה דכל הפוסקים הנ"ל דיברו בזמנם שרוב החרשים אכן כשוטים היו ורק מעטים אחד בעיר ושנים במשפחה הצליחו להתגבר על מגבלתם ולהגיע לדעת שלימה. אבל בזמנינו, שרובם המכריע מגיע לדעת שלימה והם מתפקדים כאחד האדם אם ע"י שפת הסימנים ואם ע"י קריאת שפתיים, דינם כפקחים גמורים".

אולם מעבר לשינוי המציאות במעמדו האישי של החירש ואילם, יש עוד שיקול חשוב לגבי גיורו של החירש והוא השיקול המשפחתי. במקרה בו מדובר במשפחה שלמה העוברת גיור, ואחד מבניה אינו בר-דעת, יש שיקול נוסף להקל ולגייר בן משפחה זה על דעת בית דין. החתם סופר מעיר כי גר קטן שהתגייר עם הוריו אינו יכול למחות כשיגדל מכיוון ש"אם ישאר הוא בגויותו, קשה להם להיות עמו באגודה אחת שהרי עושה יין נסך, וכשיהיו אבותיו נפרשים ממנו, מפרישים אותו מחיותו, על כן זכות גדול הוא לו ואין יכול למחות." (שו"ת חתם סופר, יו"ד סימן רנ"ג( מדברי החתם סופר ניתן לראות כי השמירה על אחדות המשפחה בעת הגיור מחזקת את תפיסתנו של הזכות שיש לגר שאינו בר-דעת בגיורו ובאופן עקרוני, משפחה יהודית היא משפחה שכל בני המשפחה הם בני אותה דת. משפחת פרנקו שאבות אבותיה באו ממרוקו לאזמונס ומשם לארץ ישראל, נכנסו לעם ישראל ביחד עם בנם החירש אילם. מזל טוב.

(וישב תשפ"א)