התיקון בא ממקום הקלקול

פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית. משמעות הדבר היא שכביכול נגמרה תקופת ה"הקדמות" ועידן ההיסטוריה יכול להתחיל: ישראל בתור עם עומד להופיע על במת ההיסטוריה.

כדי שזה יתאפשר, ישנם עוד שני תנאים הכרחיים:

א. השלמת המבנה הזהותי של ישראל, היינו מערכת שבטי ישראל.

ב. שהזהות הייחודית של כל שבט, הגורמת לתחרות ביניהם ולסכנת התפרדות בגלל המלחמה של כולם בכולם, תתאזן על ידי הבחינה האחדותית הבנויה מהקיבוץ הלאומי של כלל ישראל.

במילים אחרות, צריך להזהר על כך שהלגיטימיות שיש בדרך הייחודית לכל אחד מהשבטים לא תסתיר את המטרה המשותפת לכולם. הוויכוח על ריבוי הדרכים צריך להיות מלווה בהצהרת אמונים ליעוד האחד, יחיד ומיוחד.

אלו שני הקטבים עליהם בנויה הפרשה כולה. התנאי הראשון יושג על ידי הכללת שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, למניין השבטים, אחד הענינים המרכזיים בפרשתנו, המלווה בברכה המיוחדת שתינתן על ידי יעקב לנכדיו, דבר יחיד במינו, שהרי עד עתה, הברכה תמיד ניתנה על ידי האב לבנו ממשיכו, המעביר לו את ברכבת אביו הוא.

התנאי השני יושג על ידי ברכת יעקב לבניו, דרך צוואתו של יעקב הכלולה בצו: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם". האספו והקבצו כדי לשמוע בתור בני יעקב אל ישראל אביהם. לכן ייחס המדרש את ה"שמע ישראל"  דווקא לבניו של יעקב לישראל אביהם באותו המעמד.

הנסיבות ידועות היטב: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד."

אבל יש עוד בפרשתנו ענין דומה, ידוע פחות. אותו דבר קרה כבר כשביקש יעקב לברך את אפרים ואת מנשה. ישנו פסוק תמוה מאד באותו ענין. אפרים ומנשה נולדו ליוסף טרם באו שנות הרעב, ככתוב: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב וגו'". יעקב ובניו ירדו מצרימה בשנת הרעב השנייה, ככתוב "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר". וכתוב "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו'". הווה אומר שאפרים ומנשה היו בערך בני עשרים כאשר ביקש יעקב לברך אותם. אם כן, איך אפשר שלא הכיר יעקב את נכדיו, כמשתמע כביכול מהפסוק: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה?"

על כך פירש רש"י ז"ל: "ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה: ויאמר מי אלה – מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה"

אותו החשש, אותה התופעה (הסתלקות השכינה)! אבל כאן, יוסף הוא שצריך ללמד זכות על בני בניו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה".

רש"י: בזה – [הראה לו] שטר אירוסין ושטר כתובה, וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש: 'ויאמר קחם נא אלי ואברכם' – זהו שאמר הכתוב (הושע יא ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו:

אפרים ומנשה ישלימו את מנין השבטים. ועל אף העובדה שכאשר מתעוותת דרכו של יוסף בזרעו, עלולים לצאת ממנו בנים כאלה שאין ישראל סבא יכול להכירם היות ואין הם ראויים לברכה, דווקא הם יהיה נושאי ברכתו של ישראל לדורות: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".

ברכת הבנות היא ברכת האמהות "ישימך אלקים כשרה רבקה רחל ולאה". וברכת הבנים כאמור, היא ברכת בני יוסף שהם הצעירים שבשבטים היינו אלו שמבטאים את העתיד הכי רענן. אמת הדבר שמנשה ובעיקר אפרים יהיו אלו שיגרמו לפיצול עם ישראל ולאסון הנלוה לאותו פיצול. אבל יחד עם זאת הם, גם ובעיקר אפרים, אלו שנושאים את תקות העתיד באהבת ד' אותם אהבה בלי מצרים, "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ד'", ובא לציון גואל, בב"א.

(ויחי תשפ"א)