שמא יגרום החטא

בתחילת פרשתנו מתכונן יעקב למפגש עם אחיו עשו ואומר לנו הכתוב "וירא יעקב מאד ויצר לו" וכן יעקב עצמו אומר "כי ירא אנכי אותו", כלומר שהוא מתיירא מפני המפגש הצפוי עם אחיו. וקשה הדבר, היאך מתיירא יעקב והרי הקב"ה הבטיחו לפני יציאתו לחרן "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך". האם אין בפחדו של יעקב משום חוסר אמונה, ח"ו?

הגמ' במסכת סנהדרין (דף צח ע"ב) מביאה לנו את דבריו של עולא שאמר 'ייתיה ולא אחמיניה' (שיבא המשיח אך שאני לא אראה אותו) וכן אמר רבה 'ייתיה ולא אחמיניה' ולעומתם רב יוסף שאמר 'ייתיה ואחמיניה ואזכי דאיתיב בטולא דכופתיה דחמריה' (יבא המשיח ואראהו ואזכה ואשב בצל גלליו של חמורו) ושאל אביי את רבה מאי טעמא (מה הטעם שאינו רוצה לראות את המשיח) אילימא משום חבלו של משיח (אם זה משום שאתה חושש מהייסורים והתקופה הקשה שתהיה בזמנו) והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים ומר הא תורה והא גמילות חסדים (הרי שנינו ששאלו תלמידיו של רבי אלעזר את רבם מה לעשות כדי להינצל מאותן צרות וענה להם שיעסקו בתורה ובגמילות חסדים והרי לך רבה יש גם תורה וגם גמילות חסדים אז ממה אתה חושש) אמר ליה (אמר לו) שמא יגרום החטא כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי (הטיל קושיא בין שני פסוקים) כתיב הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב וירא יעקב מאד וייצר לו (אם כן היאך ייתכן) שהיה מתיירא שמא יגרום החטא כדתניא (כמו ששנינו) עד יעבור עמך ד' זו ביאה ראשונה (בימי יהושע) עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה (בימי עזרא) אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא.

אם כן, רואים אנו שאומרת לנו הגמ' שהסיבה שיעקב פחד היא שפחד שמא יגרום החטא. ואולם צריכים אנו להבין מהו אותו החטא שאליו מתייחס יעקב ושגרם לכישלון ביאה שניה ושגורם לפחדם של גדולי עולם כאמוראים מפני ימות המשיח.

בדר"כ רואים את "החטא" כמייצג כל עבירה על דברי תורה, אולם אם זאת היתה הכוונה היתה צריכה הגמרא לומר "שמא יגרמו החטאים" או "אלא שגרמו החטאים", או בלשון יחיד "שמא יגרום חטא".

מה הוא, אם כן, "החטא" בה"א הידיעה שחוזר על עצמו בכל אחד משלבי ההיסטוריה דוקא לעת חזרתם של ישראל מהגלות?

התשובה לקושיות אלה טמונה בעצם דברי ההתנצלות ששולח יעקב לעשו אחיו בפרשתנו באומרו "עם לבן גרתי ואחר עד עתה". פחדו של יעקב נעוץ ב מודעתו לכך שהתאחר בבית לבן, שהיה אמור להיות שם "ימים אחדים" אולם הוא התעכב ואיחר. (דברים כגון אלה אמר הגר"א לתלמידיו תמיד עם דמעות בעיניו, כפי שמובא בספר קול התור לר' הלל משקלוב "שלא לאחר את המועד" וכן כתב הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל במאמרו הידוע "קול דודי דופק", בפרק החמצת השעה וביתר שאת בסוף פרק "חובת יהדות התורה לארץ ישראל").

אלא, שעל אף הכל הגאולה תבוא מכל מקום, רק שהנסיבות עלולות להיות קשות יותר ככל שהאיחור יהיה גדול יותר. אולם, מהו אותו האיחור? הרב סולובייצ'יק זצ"ל כתב במאמרו הנ"ל כי אילו היו היהודים מאכלסים את כל שטחי ארץ ישראל לאלפים ולרבבות, לא היה מי שידמיין שיהיה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה (בנסיבות הזמן בו נכתבו הדברים היה מדובר על טענותיו של נאצר על אדמות הנגב).

וכן כתב המהר"ל בספרו 'נצח ישראל' המדבר על גאולת עם ישראל, שעצם העובדה שדור יוצאי מצרים לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים (שנובע גם הוא מאותו האיחור ומאותו הרצון לשבת עוד בחוצה לארץ במקום להיכנס לארץ) גורם לחולשה בקשר שבין עם ישראל לארצו ומאפשר בעצם את טענת "ליסטים אתם" מצד הגויים.

וזהו מה שגרם לכשלון שיבת ציון בימי עזרא שלא עלו כל היהודים לארץ כשנתאפשר הדבר, וגרמו לפספוסה של הגאולה שהיתה אמורה להיות בימי עזרא (כפי נבואת זכריה 'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא' – והיתה הכוונה לגאולת ישראל שתתקיים בימי עזרא רק שנתפספסה ונדחתה הגאולה בדיעבד לעתיד לבא בב"א).

ומסיבה זו חשובה לנו מכל הצהרתיו הנלהבות של רבנו הרב צבי יהודה קוק זצוק"ל כמו בכרוזו הידוע "למען דעת" שלא נאפשר לאף אחד לחשוב בטעות שבויתור כלשהוא אנו מחזקים את עמדתנו ומפייסים את אויבינו. כי אם להיפך  בעצם האפשרות של ויתור מתפרשת כהודאה בכך שאין זו ארצנו ומודה במקצת חייב להישבע על הכל.

ולכן יעקב אבינו, בגלל חששותיו מכך שאיחר לחזור לארץ ושאולי משום כך כבר לו תעמוד לו זכותו ואין לו לסמוך על ההבטחה שהבטיחו הקב"ה, הכין עצמו למפגש עם עשו על ידי תפילה דורון ומלחמה, לא על ידי ויתור על שלו, אלא תוך עמידה איתנה על עמדותיו ודיעותיו "עד אשר אבא אל אדני שעירה" ואזי עזב עשו את ארץ ישראל והלך לו להר שעיר, עד בא היום בא יעלו מושיעים בהר שעיר לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה בב"א.

(וישלח תשפ"ג)