הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בדרכים שונות אנו מבקשים להנציח. היסטוריונים רבים כבר ציינו את העובדה כי בתרבותנו אין אנו מוצאים מונומנטים גדולים, פסלים ואנדרטאות בסדרי גודל כפי שמקובל בתרבויות אחרות. דרכי ההנצחה שונות לחלוטין.
הבסיס הראשוני מופיע במצוות התורה להקים את שם המת על נחלתו, ומצוות הייבום היא שמבטאת זו בדרכה המיוחדת. אמנם, אין אנו נוהגים במצווה זו בפועל, ולא זו בלבד, אלא שמלכתחילה היא נוגעת רק למשפחות מוגדרות. אולם הרעיון היסודי נמצא כבר שם. זה גם בסיס לקריאת ילדים ונכדים בשם אמהות ואבות המשפחה, שאנו מוצאים כבר בתנ"ך, ומקובל מאוד במשפחות רבות. בהיבט אחר – המנהגים השונים שמחד גיסא מקפידים על כך שאין לבכות על המת יותר מידי ומצד שני עולים לקברו הם בעלי משמעות גדולה.
בקהילות חוץ לארץ, הימים העמוסים ביותר בבית הכנסת הם אלה שאומרים בהם תפילת "יזכור", בהם באים המונים כדי להזכיר את שם קרוביהם שלא יישכחו.
במשך הדורות, נוספו דרכים אין ספור להנצחת שם המת. לימוד משניות וסיום מסכתות; הכנסת ספרי תורה; הקדשת סידורים וספריות קודש לבתי הכנסת, וכדו'.
אחד הדברים המופלאים בביבליוגרפיה התורנית היא העובדה שמחברים נקראים על שם ספריהם ולא בשמם הפרטי, ולעתים אין אנו יודעים מיהו המחבר, אך לומדים בקשב רב את תוכנם; בדורות האחרונים אנו מכירים דרכים חדשות: הקמת מצפים, מקוואות, בתי מדרש, ניקוי מעינות, מרוצים, ועוד. בשנתיים האחרונות אנו מוצאים "אנדרטאות" מסוגים חדשים: העין אינה יכולה לשבוע מהסטיקרים המודבקים בכל מקום, והמצטטים משפטי יסוד ומסרים שהנופלים והנרצחים ביטאו במהלך חייהם. אלו מצבות זיכרון מסוגים חדשים לחלוטין, שצמחו מלמטה למעלה, והם מייסדים עוד דרך לנטיעת זיכרון בלב התודעה.
מהו הצד השווה שבכל אלה? הצד השווה הוא שבד בבד עם משמעות הקיום הממשית המתרחשת בחיים – אנו מביעים עמדה רוחנית עמוקה כי אף שאדם נפטר לבית עולמו – אפשר שחותמו בעולם לא יתנדף ולא ייעלם. משמעות קיומנו אינה רק השהות הזמנית בעולם הזה, כי אם היותנו חלק מרצף של דורות.
משקלו של רצף זה והשפעתו מותנים אפוא בשני קטבים. הקטב האחד הוא מה יצרנו ומה חוללנו בהיותנו עלי אדמות. ככל שיצאנו מתוך המסגרת הפרטית שלנו והיטבנו את הקיום בעולם, ככל שהארנו פנים ונגענו בלבבות, ככל שהותרנו את העולם במקום טוב יותר מאשר הוא היה אילו כלל לא היינו קיימים בו – כן יצרנו משקע משמעותי להרחבת קיומנו הזמני במסגרת העולם; הקטב השני הוא הרצון והתשוקה של החיים בדורות הבאים להצמיח את הזרעים שנזרעו, ולחפש דרכים שבהם יטפחו את מה שצומח מכוח יקיריהם שאותם הם מבקשים לזכור. מה שחי ופועל בתוכנו הוא הסער הגדול ביותר של הזיכרון.
קהלת הוטרד מאוד מסוגיית הזיכרון והיורש. כבר בפתיחה לספר הוא כותב: "…אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה", והנושא הזה עולה כמה פעמים. זו למעשה גם פרשנות המילה "הבל הבלים", לאמור: כל הממשות הופכת להבל כמו הבל הפה.
מול מבט פסימי זה אנו למדים הרבה על היפוכה: המבקש לזכור את יקיריו שואל את עצמו מה הם נטעו בו ונטעו בעולם, והופך את השתיל הזה לעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו. בכך הוא מחייה את קיומם וממשיך את דרכם ואת עולמם.
ואכן, "יעקב אבינו לא מת", ואנחנו ממשיכים את קיומו, ואת קיומם של אמותינו ואבותינו.
